אם לענות על שאלת ראש הממשלה "מה ישראלי בעיניך?", התשובה שלי היא: ישראלי בעיניי לצאת מארבע מערכות בחירות בעזרת ראש ממשלה שרק לפני שנה וחצי לא הצליח לעבור את אחוז החסימה, וכעת הוא עומד בראש סיעה בת חמישה־שישה מנדטים; ישראלי בעיניי להיקלע ל"ממשלת אחדות" שממדרת את המפלגה הגדולה בכנסת, ולקואליציה שאדריכליה מצהירים שיעשו הכול כדי למנוע בחירות חמישיות – למעט ישיבה עם מי שמסומן כמתאים ביותר לראשות ממשלה; ישראלי בעיניי לספור כשבעים אצבעות ימין במליאה, אבל לראות את מיטב משרדי הממשלה מנוהלים בידי שרי שמאל; וישראלי בעיניי להכתיר לראש ממשלת מעבר עיתונאי שהוא גם שחקן שהוא גם דוגמן בדימוס, לכהונה שעשויה להסתיים כשיחוק של החיים או כקצרה ביותר של ראש ממשלה סוג־של־נבחר.
שבע שנים עברו מאז הרים יאיר לפיד ידיים מול תופעת נתניהו, ויתר על משא ומתן קואליציוני ובחר לבסס עצמו לאט ובטוח כאופוזיציה ליריב הבלתי מנוצח. האיש שטוען כי השיח הציבורי מסית ומנמיך, התמקצע בזה בעצמו עד בחירות 2015. בינואר 2016, כשהכישלון האסטרטגי של V15 ושלו עדיין דימם, הצהיר לפיד מעל גבי עיתון זה ששגה בהתלהמות שלו נגד נתניהו. "חטאתי וטעיתי בכל ההתקפות האישיות הללו", אמר בריאיון לכתבנו מיכאל טוכפלד במוסף יומן. "לא זה מה שאנו צריכים. אנחנו זקוקים למשהו מאחד, פחות מפצל ומשסע, ואת השינוי הזה אני מתחיל מעצמי, לא בהאשמה אלא בלקיחת אחריות". ועוד אמר שם: "אני לא צריך לתקוף את נתניהו כדי להיות ראש ממשלה".
מתברר שהוא דווקא היה צריך. קשה לומר שבשנתיים האחרונות הקפיד לפיד על כבודו של יו"ר האופוזיציה. הוא יצא בחריפות ובבוז נגדו ונגד תומכיו – אבל נתן לנפתלי בנט לעשות את העבודה המלוכלכת יותר, כשהוא מצידו מוסיף פה ושם מכות פטיש. בסבלנות של בדואי זקן שמחמם נקמה על אש קטנה, ניתב לפיד אליו את נחלי רק־לא־ביבי והמתין שהאגם יעלה על גדותיו. היום הוא מניח ראשו על כרית מלכותית בבלפור לא בזכות רל"ביות שמאלנית, אלא הודות לזו הפנים־ימנית.
חצי נקמה
את כניסתו לתפקיד ראש הממשלה בחר לפיד לציין בביקור ביד ושם, "כדי להבטיח לאבא שתמיד אשמור על ישראל חזקה, שתדע להגן על עצמה ולהבטיח את שלום ילדיה". עם כל הכבוד לטיעון המשפחתי של לפיד ג'וניור, האיש לא הטריח עצמו לשיחה אינטימית בבית העלמין בקריית־שאול, אלא בחר בזירה שתהא צעד הצהרתי נגד מסורת הביקור בכותל של קודמיו. לצד האמירה הדתית־חברתית, יש בכך גם – ואולי בעיקר – תפיסה מדינית משמעותית, שרואה במדינת ישראל מקלט לעם היהודי יותר מאשר זכות אבות.
הביקור של לפיד בגיא צלמוות מכריז בזאת כי מדינת היהודים שבארץ ישראל היא מדינת ישראל, משמשת קודם כול "פתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות", בעקבות "השואה שנתחוללה על עם ישראל, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה". לפיד נתפס לצד התלותי של מגילת העצמאות, ומתעדף אותו על החלק החירותי – זה המזכיר את זכותו של עם ישראל על ארצו, בה קם ובה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית; ובה חי חיי קוממיות ממלכתית, ויצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים, והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי. מול אלה מעדיף לפיד את הצדקת קיומה של המדינה באילוצי ביטחון, שמצריכים גטו מגונן, משמר ומגביל.
מאחורי העמדה הפילוסופית הזו מסתתרת כאמור תפיסה מדינית. ביושבו באופוזיציה הצהיר לפיד כי בבוא שעתו היפה, יימנע מצעדים חד־צדדיים אבל יקדם מדינה פלסטינית – ויחד עם זאת התנגד למיתוגו כאיש שמאל. למרבה המזל, האזרח הקטן לא חייב להתמכר למיתוג האסטרטגי של לפיד וסביבתו. ראש הממשלה שנכנס לבלפור נושא על גבו מטען מכובד ועבר תקשורתי עשיר, שמאפשר הצצה נוחה לדעותיו ולאישיותו בימים שבהם לא נדרש עדיין להנדס את תודעתנו הפוליטית.
עברו העיתונאי של לפיד חושף בפנינו למשל את השקפתו בנושא המתנחלים והציונות הדתית – כפי שעלתה מטורו המפורסם שהציג את החרבת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון כמענה נקמני לגיטימי על רצח רבין. טורים אחרים שלו הפגינו השתלחות קיצונית בחרדים, ובורות מביכה בענייני דת ומסורת יהודית. באחד מהם תהה פומבית מדוע רוב אזרחי ישראל צמים ביום כיפור, אף שזהו בסך הכול מנהג שהתחדש בימי האנוסים בהשראת האסלאם. אני מכירה קורא חרוץ אחד שהתיישב לכתוב לו מכתב מפורט, כולל ציטוט פסוקים מהתורה הנוגעים ליום הקדוש בשנה – אותה תורה שגם אתאיסטים גמורים מודים שהייתה נפוצה ברבים מאות שנים לפני האינקוויזיציה, ואפילו לפני שנקרא־שמו־בישמעאל של מוחמד. זה מן הסתם לא היה המכתב היחיד שלפיד קיבל בעקבות הטור. קשה לצפות להתייחסות אישית מכותב פופולרי, ועוד בעידן שבו כל תגובה דורשת הצטיידות במעטפה ובול ויציאה לתיבת הדואר האדומה, אלא שגם בשולי טורו לא הופיע תיקון טעות מכבד. גם ספרו של לפיד "הגיבורים שלי: ארבע הרצאות תנ"כיות", שיצא לאור ב־2008, רווי טעויות מביכות לאינספור, שמעוררות תהייה אם הכותב טרח לקרוא בכלל את פרקי המקרא שאליהם התייחס.
בהזדמנות אחרת יצא לפיד נגד חגיגת פורים, נוכח האובדן הקשה בשושן ובשאר מדינות המלך שביקשו לרצוח יהודים להנאתן. הוא גם הצהיר שבמשפחתו מדלגים בליל הסדר על "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך", פסקה שאינה רצויה מסיבות הומניטריות. אלה לא קוריוזים משעשעים או מדאיגים, אלא תמונת מצב רלוונטית להבנת תפיסתו המדינית של האיש. החלוקה של לפיד בין טובים לרעים נעה על ציר רומנטי שלא מחובר למציאות האזורית, וגם לא להבנה היסטורית בסיסית. התפיסה שלו מושיטה יד לאויב, גם כשהוא מבקש לכרות לנו אותה; היא דוגלת באנושיות, אבל גם בנקמנות קולקטיבית אם מדובר בנקמה בציבור הנכון.
לפיד מבקש לנצל את כהונתו בצל הבחירות כדי למצב עצמו כחומת הביטחון של ישראל. נשען על ההשוואות שעשה נתניהו בין הגרעין האיראני לצורר הנאצי, מצהיר לפיד נוכח היד והשם: לא עוד. אבל איראן זה קל. גם מיכאלי והורוביץ וגלאון לא יסכנו את קיומה של מדינת ישראל אם ייחשפו היטב להסכם עם איראן, ולא יוותרו על זכותנו להגיב במקרה שהסכנה תהיה ברורה ומיידית. המחלוקת לא יושבת שם, אלא על הקו הירוק ובערים המעורבות. מול עזה ומול חיזבאללה ומולנו – האזרחים שעוד אוחזים בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
