אם נערוך סקר קצר במדגם אקראי ונשאל "מה זה מקור ראשון", התשובות יהיו כנראה "עיתון ימני", "עיתון של דתיים", "העיתון של המגזר הדתי־לאומי", "ימני קיצוני", "ימני מרכז", "ימני שגלש שמאלה". וכשאני שומעת את כל התשובות הללו מהמעגלים הקרובים אליי אני מחייכת בעונג, כי זה אומר שהצלחנו.
אבל לו נשאלתי מהו מקור ראשון בשבילי – לא תספיק שורה בשאלון. אין לי כותרת או תבנית, יש לי פרק לספר הניהול שיום אחד אולי עוד אכתוב. הפרק הזה יהיה עתיר בסיפורים ובזיכרונות, ומנעד הרגשות בו ינוע בין כאב ומתח לשמחה ואושר.
הפרק הזה נפתח בשנת 2007, כשחלה תפנית בחיי המקצועיים, ומצאתי את עצמי בלב העשייה העיתונאית כמנכ"לית ישראל היום. פתאום נחשפתי לדקויות שלא הכרתי בתקשורת הישראלית בפרט, ובעולם העיתונות הסבוך בכלל. אז גם התחיל הרומן שלי עם מקור ראשון, לכאורה כקוראת מן השורה. באביב 2014 הגיע המפץ. בעלי מקור ראשון (ומעריב) נקלע לקשיים, עד כדי הקפאת הליכים וחיפוש אחר רוכש. כאן התחיל האתגר הגדול לבעלי ישראל היום, ולנו – מנהלי העיתון. מאחר שחשבנו שכל התשובות של הסקר שלעיל נכונות, ידענו שמתאים לנו לאמץ באכסניה שלנו, בקבוצת ישראל היום, עולמות תוכן וקהלי יעד חדשים, ויצאנו למשימה חדורי מוטיבציה.
בהתחלה הכול היה טכני. המשא ומתן היה קשוח: הרבה ניירת, עורכי דין ולילות ללא שינה. הנאמן, שהיה אחראי על התהליך, רצה לשמוע גם את חוות דעת העובדים, ואז נחשפנו למה שהופך את העיתון הזה למיוחד כל כך – האנשים שעובדים בו. שם התרחש המפנה וקרה הקסם, שבו התהליך הפסיק להיות משפטי ובירוקרטי והפך לתהליך של אנשים, פרצופים, משפחות. חשבנו שזה יקל עלינו, אבל ההפך קרה.
לבקשת הנאמן פגשנו את נציגי העובדים. מבחינתם זו הייתה תקופה מורכבת במיוחד. מצד אחד הם חששו מאוד מהאכסניה, ממעורבות בתכנים, מהאח הגדול. ומצד שני – ערב פסח, והם לא מקבלים משכורות כבר כמה חודשים. שעות רבות הושקעו בלהסביר ולשכנע שאנו מכירים היטב את האכסניה הזו ואת התרבות הארגונית, ושאנחנו מבטיחים שיתוף, הכלה וכמובן מקצוענות במיטבה.
ואז עברנו עוד שלב – יש הסכם! נכנסנו לתקופת המתנה לקבלת אישורו של הממונה על ההגבלים לביצוע העסקה. כאמור, ערב פסח, משפחות רבות במצוקה כלכלית, חלק מהעובדים מקבלים תשלום חלקי וחלקם כלל לא. הנאמן והקופה הם שמחליטים, ולנו אסור לשוחח עם העובדים עד להחלטת הממונה. אני זוכרת שמשפחת אדלסון ביקשה להעביר מענקים לעובדים לקראת חג הפסח – הרי עוד רגע אלו יהיו העובדים שלנו – אבל חל איסור מוחלט לעשות מעשה טרם אישור הממונה. הדיונים פסקו, החג הגיע, הכסף – לא.
בתום ימי הפסח חזרנו לשולחן הדיונים. שוב, עשינו לילות כימים במאמץ לשכנע את הממונה שלא אמורה להיות כאן בעיה. התהליך מתמשך ושכר לעובדים אין, והלב מתפרק. במהלך הדיונים בחדרי הממונה קיימו העובדים מחאות ואנחנו שמענו אותם מבעד לחלון. הלב יצא אליהם, עד שהגיעה הבשורה – העסקה מאושרת, סגורה וחתומה. אך בכך לא תמו כאבי הלב. הגענו לרגע הבלתי נמנע שבו נדרשנו לצמצם בהוצאות כדי להבריא את החברה, והמשמעות היא רשימה של שמות, מי ממשיך ומי לא. ומאחורי כל שם – עולם ומלואו.
ואני בתוך כל זה בכאוס רגשי עצום. אנה אני באה? אבל לא נותרה ברירה והמשימה הושלמה. היו אתגרים ויכולנו להם. ומאז, ועדיין, בשבילי מקור ראשון הוא משפחה. הוא תהליך אימוץ של "ילד כאפות", שגדל והתפתח ועשה לי המון נחת. מה שהתחיל כמהלך עסקי הפך להרבה מעבר לזה, בזכות האנשים. העיתון הזה הוא אי של איכות אנושית שלמדתי להכיר במהלך הדרך. ומי שאפשר לנו לעשות את מלאכת הקודש הזו היו מר שלדון אדלסון ז"ל וד"ר מרים אדלסון תיבדל לחיים ארוכים.
בסופו של דבר, כמו בחיים, תמיד ידעתי שיבוא היום שבו צריך להיפרד, אבל לא באמת נפרדתי, כי היום אני וכל משפחתי קוראים אותו בשקיקה. עוף גוזל, חתוך את השמיים, טוס לאן שבא לך. והעיקר, תמשיך לעשות עיתונות במיטבה.
ציפי קורן הייתה מנכ"לית קבוצת ישראל היום
