הקריקטורה של שי צ'רקה בשבוע שעבר תיארה במדויק את מצבן של מפלגת ימינה ומנהיגתה החדשה איילת שקד. שקד מקבלת לידיה מפלגה "על הג'נטים". מרוסקת לחלוטין. המשימה שהיא לקחה על עצמה, להשיב את ימינה לתחייה ואת עצמה לפוליטיקה הישראלית, נראית קשה מאין כמותה.
בינתיים, מתברר, שקד מחפשת את האבדה מתחת לפנס. היא עדיין מתלבטת אבל נוטה לחזור לגוש הימין, אינה פוסלת אף אחד ושואפת לממשלת אחדות רחבה. זו הייתה האסטרטגיה הפוליטית של נפתלי בנט בבחירות הקודמות, והיא הביאה אותו לכס ראש הממשלה. עכשיו האסטרטגיה הזו כבר לא רלוונטית והיא תוביל את שקד לשום מקום. עברה שנה בלבד, אבל דברים רבים השתנו בפוליטיקה הישראלית.
אחד הדברים החשובים שעשה בנט היה להשתחרר משדה הכבידה של הליכוד ונתניהו ולנהל פוליטיקה עצמאית. זה פתח בפניו אפשרויות חדשות ועורר את זעמם של נתניהו וראשי מפלגות הלוויין שלו. על השחרור החצוף הזה שילם בנט טבין ותקילין. אבל אחד הרווחים שהיה יכול להפיק מהצעד הנועז הזה, לו היה ממשיך עכשיו עם ימינה, היה הפסקת "שתיית הקולות" המסורתית של נתניהו. נתניהו יכול לשתות קולות רק משותפיו, לא ממי שמצהיר מראש שהוא לא בכיס שלו.
עכשיו מנסה שקד לחזור לשדה הכבידה של נתניהו. כשהיא בונה על "הימין הרך" ולא שוללת את האפשרות שהקולות של ימינה יחזירו את נתניהו לשלטון, שקד נכנסת בעיניים עצומות לשטח ההריגה של נתניהו. בכך היא מאפשרת לו לקבוע את גורלה ומוסרת את עצמה בידי רצונו הטוב. ורצונו, ביחס לימינה בכלל ושקד בפרט, מעולם לא היה טוב. מי כמוה יודע זאת. נתניהו לא רק ישתה את הקולות של שקד; הוא ימעך אותה לחלוטין. וסמוטריץ' יבוא אחריו ויוודא הריגה. בדרך הזו מובילה שקד את המכונית המרוסקת של ימינה למקום אחד בלבד: לגריטה.
אבל לא רק ברמה הפוליטית אלא גם ברמה האידאולוגית אין סיבה שימינה תנסה לחזור למחוזות הימין המלא. להפך, המסקנה של השנה החולפת היא שעליה להמשיך בדרכו של בנט, ורק לעדכן אותה ולשכללה. הלקח החשוב ביותר שנלמד השנה הוא שאי אפשר לנהל את המדינה כשחצי מהציבור מתוסכל, זועם וחי בהרגשה שגנבו לו את המדינה. זה נכון לגבי החצי הימני ונכון לא פחות לגבי החצי השמאלי. המסקנה המתבקשת היא שלא רק קואליציה מהסוג שראינו היא אסון לישראל, אלא גם קואליציית ימין מלא.
תחיית המתים של ימינה לא תבוא מתוך חזרה לקואליציית ימין מלא. אין לכך היתכנות פוליטית, וגם אין בכך שום בשורה. אם ימינה חפצת חיים עליה להודיע שהיא תתמוך בממשלת מרכז בלבד – ממשלה שמבוססת על הליכוד, יש עתיד, כחול לבן, תקווה חדשה וימינה. למעט המשותפת, כל השאר אינם פסולים; הם מוזמנים לקואליציה, אבל אסור שהיא תהיה תלויה בהם. ישראל זקוקה לממשלת מרכז. עדיף למתג כך את הבשורה מאשר במילים "ממשלת אחדות רחבה", שהן שחוקות, ממוחזרות, משומשות ולא מייצרות אמון ואמינות.
יתרונה של גישה כזו, שהיא חיובית ביסודה. היא אינה פוסלת שום מנהיג ושום ציבור. היא לא מתנגדת לאיש ומדברת על צו השעה, שישראלים רבים מבינים אותו ויכולים להזדהות עמו. ימינה צריכה להכריז שאם נתניהו ישיג 61 מנדטים בלעדיה, זה בסדר גמור; אם הציבור הישראלי מעדיף ממשלת ימין מלא יש לכבד את הכרעתו. אבל אם נתניהו לא יצליח לעשות זאת, המנדטים של ימינה לא ישלימו לו את החסר. הם גם לא אמורים לנסות ליצור שוב קואליציה מהסוג שכשל בשנה החולפת. הם אמורים לכפות על המערכת הפוליטית ממשלת מרכז. אפילו ארבעה־חמישה מנדטים יספיקו לכך.
אם גם הפעם נתניהו לא ינצח, יש מקום לקוות שהוא יסיק את המסקנות ויפרוש. אפשר גם שמישהו בליכוד יתעשת ויעזור לו בכך. אם לא, סביר ששותפיו, במיוחד החרדים, לא ימשיכו לשמור לו אמונים. בוודאי לא כשיאיר לפיד ימשיך להיות השוט המונף עליהם כל עוד לא קמה ממשלה חדשה. העובדה הזו חשובה בדינמיקה שתיווצר.
יש בחברה הישראלית די מנדטים שקצו ומאסו בקיטוב הפוליטי ומבינים עד כמה ניצחון של גוש זה או אחר על רעהו הוא אסון למדינה. אלה המנדטים שמחכים לימינה. עליהם בלבד היא יכולה לבנות.
