ח"כ דודי אמסלם מסמן את הדרך למי שיבואו אחריו. לאחרונה הוא התחיל לתאר את גוש המפלגות שהתקבץ סביב בנימין נתניהו בתור "הגוש האמוני". רוצה לומר: הקרב במערכת הבחירות הקרובה לא יהיה בין תומכי נתניהו למתנגדיו (המצב הוא תיקו, ואולי אפילו עם עדיפות קטנה למתנגדים), אלא בין המאמינים – דתיים ומסורתיים לגווניהם – ללא־מאמינים. והרי כל הסקרים מעידים שיש רוב ברור בישראל למאמינים בא־לוהים, ולמי שמגדירים את עצמם דתיים או מסורתיים.
המיתוג הזה מזכיר שתי אסוציאציות מן העבר הישראלי. הראשונה היא גוש אמונים, שמו הנשכח של הארגון שהוביל את מהפכת ההתיישבות ביו"ש, והשנייה היא ההבחנה של היועץ הפוליטי ארתור פינקלשטיין בין יהודים לישראלים, שנתניהו ניצח בשמה בבחירות 1996 ("נתניהו טוב ליהודים"). אבל כדאי לשים לב שהמיתוג החדש מגדיר את הימין באופן צר יותר משני קודמיו.
השם גוש אמונים, שנולד אחרי משבר מלחמת יום כיפור, התייחס לכל מי שלא נפלו לייאוש ונותרו מאמינים בחזון הציוני, ולכן מזכירות גוש אמונים כללה גם לא מעט חילונים. גם המיתוג "יהודים נגד ישראלים" התייחס לפן הלאומי, וביקש לכלול את כל מי שזהותם הלאומית מעוגנת גם בעבר ובמסורת, מול מי שזהותם הלאומית עכשווית בלבד. כעת זו הנגדה בין יהודים במובן של אמונה בא־לוהים – ובתנאי שזו אמונה דתית אורתודוקסית – ובין כל השאר.
הבעיה במיתוג הזה, שנעשה פופולרי לא רק בהקשר של מערכות בחירות, הוא שמדינת ישראל זקוקה דווקא לחיבור בין יהדות לישראליות. בהקשר הזה, לישראליות יש שני מובנים. המובן המשפטי כולל את כל מי שאזרחותם ישראלית, גם אם אינם יהודים. אם איננו רוצים לראות את מדינת ישראל מתפרקת ליסודותיה האתניים, כמקובל לאחרונה במזרח התיכון, כדאי מאוד שנאיץ את תהליך השילוב של כלל האזרחים הערבים, לצד מאבק נוקשה ביסודות הפלגניים של הציבור הערבי. ליסוד הישראלי יש גם מובן סוציולוגי: תכונות היזמות ופריצת הדרך שאפיינו את המהפכה הציונית מול הפסיביות של העולם היהודי הישן, שחשב שדי באמונה דתית אל מול אתגרי ההיסטוריה. שני המובנים האלה חיוניים לקיומנו.
בהקשר הזה כדאי להדגיש: הימין תקף את הקואליציה היוצאת על עצם הכללת "מפלגה אנטי־ציונית של תומכי טרור" בתוכה. אבל בפועל, הוויתורים המעטים שעשתה הממשלה הזו לציבור הערבי, שרובם לא הספיקו כלל להתממש, לא מתקרבים לרמת הסכנה של הברית ארוכת השנים בין המחנה הלאומי־אמוני ובין החרדים והחרד"לים. הוויתור על לימודי הליבה ועל כניסה רחבה של הצעירים החרדים לשוק העבודה מוביל לסכנת קריסה כלכלית וחברתית; שימור המונופול האורתודוקסי בתחומים הנוגעים לחיי הפרט מחזק תחושות מיאוס וייאוש בקרב האליטה החילונית, והכניעה לקמפיין נגד הזרמים הליברליים בתפוצות מסכנת את הקשר עם המוני בית ישראל שמחוץ למדינה. הגוש האמוני מסוכן אפוא לעתידן של הציונות ומדינת ישראל הרבה יותר מהגוש האחר.
עם זאת, צריך לומר שגם הישראליות זקוקה נואשות לחיבור עם היהדות. הברית החדשה שבין הציונות הדתית לחרדים, העומדת בליבו של הגוש האמוני, נובעת בעיקרה מהתרופפות הברית הישנה שבין הציונות הדתית לציבור החילוני, והתהליך הזה קרה לא רק בגלל בני הכיפות הסרוגות. מלכתחילה נשענה הברית הפוליטית הזו על ברית ערכית של אמונה משותפת בחזון הלאומי. אבל ככל שהאליטה החילונית המירה דבקות לאומית בחזון קוסמופוליטי, היא גרמה ליותר ויותר מאנשי הציונות הדתית להעדיף ברית עם החרדים. זה אחד האסונות הגדולים והמסוכנים שקרו לחברה הישראלית בכל שנות קיומה.
שני הצדדים זקוקים אפוא לחשבון נפש ולשינוי כיוון. האליטה החילונית צריכה להדגיש הרבה יותר את היסוד הלאומי, ובכלל זה חיבור לתרבות ולמסורת היהודית. העולם הדתי חייב להדגיש מחדש את חיבורו לישראליות, בשני המובנים שהזכרנו. בלי החיבור בין יהדות לישראליות אין למדינת ישראל עתיד לאורך זמן. חילוניות אוניברסלית מחד וחרדיות חסרת אחריות לאומית מאידך יפוררו יחד את הבית השלישי.
