הייתי רק בן ארבע כשעליתי להר הבית בפעם הראשונה והאחרונה, ובכל זאת אני זוכר את הרגע. לא כל כך בגלל המקום, אלא בגלל ההתרגשות של הוריי. זו היתה התרגשות של חילונים. זה היה בחורף 1967 והם לא התחבטו בשאלה ההלכתית אם מותר או אסור לדרוך במקום הקדוש, אלא שמחו, כמו רוב הישראלים, על כך שהר הבית בידינו והראינו לערבים מה זה.
חמישים שנה אחר כך היחס שלי להר הבית לא השתנה בעצם בהרבה. הוא שלי. מכל הבחינות. היסטורית, צבאית, מדינית, מדאורייתא. הילד בן הארבע במעיל הכהה לא שאל את עצמו שאלות מעמיקות על ריבונות, וגם כמבוגר אין לי מה לשאול. אין שום תסריט, אין שום הסדר או הסכם, שיכול להצדיק ויתור על ההר או אפילו דיון על גורלו. הוא לא רק ההר שלנו, הוא בעיקר הבית שלנו.
ואולי דווקא בגלל זה, מכיוון שאני מרגיש לגביו נינוחות של בעל בית, אין לי בעיה עם זה שהר הבית מציב בפנינו בעיות ביטחוניות שצריך לתת להן תשובות. אם צה״ל והשב״כ מאמינים שבעת הזו נכון לתת לווקף לנהל את המקום, או למנוע מיהודים להתפלל עליו, אני מקבל את זה. ריבון אמיתי ובטוח בעצמו לא מרגיש צורך להוכיח את ריבונותו כל הזמן. חלק מתפקידה של המדינה הוא לחסוך דם וחיי אדם.
יש לי סבלנות. ההיסטוריה לצידי. הר הבית לא פחות בידינו אם נעשה את השיקולים הביטחוניים המתחייבים. זה אולי לא דרמטי במיוחד, אבל ההר הזה ראה כל כך הרבה דרמות, שלא יזיק אם בטיפול בו תשלוט מידה של היגיון בריא.
