במהלך החודש האחרון ביליתי בארה"ב ובקנדה, בשילוב של ביקורי משפחה והרצאות. חלק מההרצאות היו באנגלית לקהלים "מקומיים" וחלק מההרצאות בעברית, לישראלים החיים בארה"ב. כן, בארה"ב ובקנדה חיים אורח קבע כמיליון ישראלים שבשל סיבות רבות ושונות בחרו לעזוב את הארץ ולחיות באופן קבוע בצפון אמריקה. ניתן להוסיף להם עוד אלפים רבים של ישראלים שעקרו לאירופה, לאוסטרליה ולארצות רבות אחרות ברחבי העולם.
אין ספק, החיים בנכר נוחים יותר, קלים יותר וברוב המקומות בטוחים יותר. השוק גדול ומגוון יותר מאשר בארץ והמרץ והיוזמה של הישראלים מקנים להם יתרון על פני קבוצות מהגרים אחרות. יש ישראלים ש"עשו קופה גדולה" אבל לא כל הישראלים עשירים. חלקם הגדול עבדו קשה מאוד בעבודות לא פשוטות (הובלה, מוניות, בניה) עד שהתבססו כלכלית. חלקם אף נכשלו כלכלית ושבו לישראל.
רבים מהישראלים החיים בצפון אמריקה מרבים לטוס לארץ לעסקים, לביקורים ולאירועים משפחתיים, ויש כאלה המגיעים אף לשרת במילואים יחד עם חבריהם ליחידה הצבאית. רבים מהישראלים מקפידים לטוס באל-על, והם חלק לא מבוטל מהנוסעים בטיסות לניו יורק, לטורונטו, למיאמי, לבוסטון, ללוס אנג'לס ולסן-פרנסיסקו ("עמק הסיליקון").
רבים מהישראלים חיים "על המזוודות" ומתכננים מתישהו לחזור לארץ, אלא שה"מתישהו" הזה נדחה בכל פעם מחדש, בגלל העבודה, בגלל הלימודים של הילדים, בגלל שהילדים התחתנו והנכדים בחו"ל, בגלל שמחכים לגיל הפנסיה או בגלל סיבות התלויות בארץ: היעדר עבודה, היעדר מקום מגורים או המצב הביטחוני.
לגבי מקום המגורים, מי שגר בארה"ב בבית ענק ונוח הבנוי על שטח אדמה פרטי נרחב בפרבר או בעיר שדה, יכול למכור את הבית בד"כ בכמה מאות אלפי דולרים בלבד. סכום כזה איננו מספיק לרכוש אפילו דירה בישראל באזור המרכז, ולכן קיימת העדפה ברורה להישאר בבית הנרחב מלחזור לישראל לדירה באזור בביקוש נמוך.
החיים הטובים
הישראלים החיים בארה"ב הקימו ארגונים, שהבולט והפעיל ביניהם הוא IAC (Israeli American Council), ארגון מקביל לאייפ"ק, הפועל למען ישראל במסדרונות הפוליטיים והציבוריים בארה"ב. שגיא בלשה, מנכ"ל הארגון, כתב מאמר מרגש על הישראלים ותחושותיהם החמות כלפי ישראל ביום העצמאות שלה. בנוסף, יש ארגונים מקומיים כמו: "פרלמנט הריביירה" במיאמי ובבוקה רטון בפלורידה. קיימים גם סניפי חב"ד המיועדים לישראלים במיאמי, בבוקה רטון, באטלנטה, בניו יורק, בניו ג'רסי, בטורונטו, בפאלו אלטו, ובמקומות נוספים. סניפים אלו פועלים בעברית ומשמשים – מעבר להיותם בתי כנסת – גם כמועדון חברתי ישראלי. קיימות גם התארגנויות פרטיות של ישראלים המתכנסים בבית אחד מהם מידי חודש כדי לשיר שירים ישראלים, לשמוע אמן או מרצה ישראלי או לדון בעניינים הפוליטיים בישראל.
פרט מעניין מחיי הישראלים בארה"ב הוא הגירסה האמריקנית של העיתון "ידיעות אחרונות" המודפס בעברית בארה"ב בכל סוף שבוע. המלל (ידיעות ומאמרים) הוא בדיוק כמו בגרסה הישראלית (למעט מוסף "ידיעות אמריקה") אבל הפרסומות מקומיות. ארבעה סוגי מפרסמים בולטים בפרסומות אלו: מובילים, עורכי דין המטפלים בהגירה ובאישורי עבודה, פסיכולוגים לילדים ומטפלים בבעיות בין בני זוג. הבולטות של פסיכולוגים לילדים מצביעה על שכיחות הבעיות שילדים סובלים מהן עקב ההגירה, והמטפלים הזוגיים מטפלים בבעיות בין בני זוג שהתעוררו או הוחרפו עקב ההגירה. יש מקומות (לדוגמה: לוס אנג'לס) שיש בהם גם עיתונים ישראלים מקומיים בעברית ומועדון ישראלי פעיל ותוסס.
אז אם כל כך טוב, איפה הבעיה? הבעיה נעוצה בדור השני והשלישי, הבנים והנכדים של הישראלים שעברו לחו"ל. אם המשפחה הישראלית שומרת מצוות היא תצטרף מיד עם הגעתה לבית כנסת אורתודוקסי מקומי ותשלח את הילדים לחינוך יהודי שמחירו מרקיע שחקים: באזור ניו יורק, מחיר חינוך יהודי לילד החל מגן הילדים וכלה בכיתה י"ב הוא כמעט 30,000 דולר לשנה, לפני אוכל, בריאות וביגוד. משפחה רגילה עם שלושה ילדים חייבת לחיות בצמצום מוחלט כדי לממן את חינוך הילדים, גם אם שני ההורים עובדים.
לעומת זאת, הורים ישראלים שאינם שומרי מצוות לא יוצרים בדרך כלל קשר עם מוסדות החינוך והדת של הקהילה היהודית המקומית. הם שולחים את ילדיהם בדרך כלל לבית ספר ציבורי (Public School) שמחירו סמלי בלבד, וייתכן אף שההורים הישראלים יעדיפו בית ספר כזה על פני בית ספר יהודי כדי שהילד ייקלט טוב יותר בחברה האמריקנית. במקרים רבים, ילד שנולד בארה"ב להורים ישראלים או שהוריו עברו לשם בהיותו קטן (עד גיל 6-7 בערך) מדבר בבית עברית סבירה, וביקורים בארץ מביאים אותו להיכרות עם משפחתו בישראל. עם זאת, היקלטותו בחברה האמריקנית היא מלאה והסיכויים שהוא יעלה לארץ בסיום התיכון או הקולג' נמוכים. בהמשך, הסיכוי שהוא יקים משפחה דווקא עם יהודייה נמוכים מאוד, ואכן שיעור נישואי תערובת בקרב בני ישראלים החיים בארה"ב גבוה משיעור נישואי התערובת בקרב יהודי ארה"ב.
לעומתו, ילד שנולד בישראל ועבר עם הוריו לחו"ל בגיל 10 או יותר, ייקלט בקושי רב יותר בחברה האמריקנית ויש סיכוי רב יותר שבסיום התיכון הוא ישוב לארץ, ישרת בצה"ל כחייל בודד ואף יישאר בארץ ויקים בה את משפחתו. עם זאת, חלקם של חיילים אלו חוזרים לארה"ב ללימודים, לעבודה ולהקמת משפחה.
המדינה חייבת להתעורר
הבעיה הגדולה נעוצה בעתיד שרואים אותו כבר היום: חלק גדול מבניהם של יותר ממיליון הישראלים החיים בחו"ל, כלומר הדור הבא, אבד מבחינתה של ישראל, וחמור יותר: אבד מבחינתו של העם היהודי. הדורות שאחריו כבר לא יידעו שהם יהודים או ממוצא יהודי, ואם יידעו, לא תהיה לידיעה זו שום משמעות. מדובר בכמיליון וחצי עד שני מיליון בני ישראלים, שמבחינה הלכתית הם יהודים לכל דבר ועניין, אבל הסיכוי שילדיהם ונכדיהם יהיו יהודים הוא אפסי. מצב זה הוא הרה אסון לעם היהודי ולישראל מדינתו.
מדינת ישראל איננה יכולה להישאר אדישה אל מול המצב ההולך ומחמיר, והיא חייבת להיכנס לעניין הזה בכמה דרכים: להציע על חשבונה חינוך יהודי, ישראלי וציוני, לבני ישראלים החיים בחו"ל, ואינני מתכוון להלביש עליהם בכוח טלית ותפילין. משרד התפוצות חייב להציע לישראלים תמהיל של ישראליות, ציונות ויהדות שתשמר את הקשר ליהדות ולישראל בקרב בני הישראלים. תוכנית הסיורים בישראל Birth Right מצוינת אבל איננה מספקת. יש פעילות מבורכת של בני "שנת שירות" ("שינשינים") ישראלים בתפוצות אבל גם היא איננה מספקת ועיקרה מכוון ליהודים החיים בצפון אמריקה, לא בממוקד לישראלים. יש מקומות שבהם הפעילות המאורגנת של הישראלים נעשית במבנה השייך לקהילה היהודית המקומית (Jewish Community Center), אבל הפעילות שלהם מתקיימת בעברית והיהודים המקומיים בדרך כלל "לא מתחברים" אליה.
כדי להציל את בני הדורות הבאים מטמיעה, ישראל חייבת להעניק תמריצים כלכליים להשבת ישראלים לארץ כמו גם תמריצים לדיור, לרכב, לפתיחת עסק ולחינוך גבוה לילדים. אם ישראל לא תהיה אטרקטיבית, הישראלים ימשיכו להצביע ברגליים: אלה ששם יעמיקו את שורשיהם שם, ורבים מאלה שעדיין כאן יצטרפו לאלה ששם. הפוליטיקאים בישראל חייבים לנהל את המדינה באופן שלא ידחוף ישראלים לעזוב את המדינה, כי עזיבה כזו עלולה להיות אסון לקיומו של העם היהודי. בראיה עתידית, יותר ממיליון ישראלים כבר אבדו, כמה יאבדו בעתיד? תלוי בנו ובמנהיגינו.
