אריסטו היה תלמיד מובהק של אפלטון ולמד אצלו יותר מעשרים שנה. ובכל זאת, אריסטו נהג להתווכח איתו בענייני פילוסופיה ובמושגים מופשטים ועמוקים. האם מכובד להתווכח עם המורה הגדול שהעריך כל כך? תשובתו הייתה שכן, מפני שאת האמת אהב והעריך אף יותר.
רבנו זרחיה הלוי, "בעל המאור", כתב את ספר המאור בגיל 19 ומתח בו ביקורת חריפה על הרי"ף, רבינו יצחק אלפסי. הרי"ף היה גדול הדור בזמנו ואף על פי כן רבנו זרחיה הלוי עול הימים לא נמנע מלחלוק עליו. בכל זאת הוא נאלץ להסביר את מעשיו ולכן הביא בהקדמה לחיבורו "המאור הקטן" את דברי אריסטו בהקשר לוויכוחיו עם מורו ורבו: "ריב לאמת עם אפלטון, ושניהם אוהבנו, אך האמת אהוב יותר".
זו גם הכוונה של הרמב"ם כשכתב בהקדמה למסכת אבות "ושמע האמת ממי שאמרה". כלומר, לא חשוב כל כך מי אמר את החידוש או את הרעיון, אלא האמת היא החשובה.
וכך כתב הרמב"ם בספרו הגדול היד החזקה: "אין חוששין למחבר, בין שחיברו אותם נביאים בין שחיברו אותם גויים, שכל דבר שנתגלה טעמו ונודעה אמיתתו בראיות שאין בהן דופי, אין סומכין על זה האיש שאמרו או שלימדו, אלא על הראיה שהתגלתה והטעם שנודע" (הלכות קידוש החודש י"ז, כ"ד).
משנה תורה לרמב"ם הוא ספר הלכה, וההליכה אחר האמת אינה רק עצה טובה או מידת חסידות אלא הלכה, כלומר חיוב שחל על כל אחד ואחד.
בעל המאור מביא עוד נקודה חשובה בהקדמה שלו: הגמרא במסכת שבועות (ל"א, א') אומרת "תלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחוב לעשיר, מנין שלא ישתוק? תלמוד לומר 'מדבר שקר תרחק'". דרך התורה היא שהאמת חשובה יותר מכבוד הרב.
אני מעריץ ומכבד את גדולי דורנו וחכמינו. נכון, כמה מהם או אפילו רובם פוסקים שאסור לעלות להר הבית. אולם מצוות התורה "ומקדשי תיראו" היא אחת מתרי"ג מצוות, נצחית בדיוק כמו מצוות השבת וחלה היום כמו בזמן המקדש. כפי שבזמן המקדש הותר לכל הדעות לטמאי מתים להיכנס אחרי טבילה עד מתחם ה"חיל" שהקיף את הקודש, כך גם עכשיו.
כך למשל כתב הרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (או"ח ב', קי"ג, ד'): "הנה יש מקום בהר הבית שמותרין טמאי מתים ליכנס לשם אף מדרבנן שהוא עד החיל שהיה לפנים מהסורג".
אם כן יוצא שפסק גורף האוסר לעלות אל ההר אינו רק ביטול מצוות "מקדשי תיראו" אלא השלמה עם השלטת דת
האסלאם בהר בידי מדינת ישראל. כדי להוסיף חטא על פשע, המדינה אישרה בשנת 1992 למלך ירדן חוסיין לצפות את כיפת הסלע בזהב טהור, וכל זה כדי לפאר ולרומם את הדת המוסלמית על מקום קודש הקודשים.
להקים אנדרטה לכבוד הדת המוסלמית על המקום שהונח בו ארון הברית, ולפי הרמב"ם הארון גם גנוז בו עד עצם היום הזה – אין זלזול גדול מזה. זו עקירת מצווה מהתורה ויצירת תחליף לתורתנו הקדושה. איך אפשר לעבור על כך בשתיקה?
אני חש כתלמיד שיושב לפני רבו ורואה שמוטלת עליו מצווה שאיש איננו שם לב לקיומה. ואסור לי לשתוק, אפילו בפני תלמידי חכמים גדולים ממני, שלא אעבור חלילה על החובה "מדבר שקר תרחק". ואני חייב לומר לתלמידיי ולידידיי לעלות כמוני אל ההר ולקיים את מצוות התורה להשיב את הכבוד ואת היראה להר הבית.
אין צורך ברשימות ארוכות של תלמידי חכמים וגדולים, ואין צורך למנות כמה מהרבנים אוסרים לעלות להר וכמה מהרבנים מתירים לעלות אליו. זה לא רלוונטי. רלוונטית רק השאלה מה ההלכה דורשת מאיתנו.
וכך פסק הרב פיינשטיין (אג"מ יו"ד ג', פ"ח): "כל שכן וכל שכן שאין לחוש מלהקשות ומלחלוק על גדולי דורותינו אף גדולים ביותר, אבל באופן דרך ארץ".
אני מעריך את גדולי דורנו, אני לומד ומלמד לתלמידי את חידושיהם ואת פסקי ההלכה שלהם ומתאבק בעפר רגליהם. אני אוהב אותם אהבת נפש, אבל מה אעשה שאת האמת אוהב יותר?
הרב חיים עוזר חייט הוא ראש ישיבת מגדל התורה במודיעין
