כותרת מפתיעה פורסמה ב-CNN בשבוע שעבר: "לאחר סדרה של הפסדים בבית המשפט העליון, דמוקרטים תוהים האם הבית הלבן של ביידן מסוגל לדחיפות שדורש הרגע הזה". אחרי יותר משנה של סיקור חיובי מתמשך, שחיפה על כל בעיה ותירץ כל טעות, כותרת כזו – גם אם היא נכתבת בכלליות בשם אחרים – מעידה על תפנית חדה ברשת החדשות הגדולה והמשפיעה.
אך CNN לא לבד, והם גם לא היו הראשונים. שבוע קודם לכן פורסם דיווח אחר שעסק גם הוא בבית הלבן. הכותרת: "תסכול וכעס גוברים בקרב הדמוקרטים בשל הזהירות בנושא ההפלות". כותרת המשנה הרחיבה על "כעס" בקרב מספר הולך וגדל של חברי המפלגה שזועמים על "הפסיביות של ביידן ומנהיגים אחרים במפלגה" אל מול ההצלחות שרושמים הרפובליקנים.
ואז, אתמול (ש'), הגיעה מהלומה נוספת וקשה הרבה יותר, בעיתון החשוב ביותר: "בגיל 79, ביידן בוחן את גבולות הגיל והנשיאות", כתב הניו-יורק טיימס במופת של אנדרסטייטמנט. עוד לא הבנתם את המסר? הביטו בשורה שאחרי: "הנשיא ביידן אמר בעבר שבכוונתו לרוץ לקדנציה שנייה, אך גילו הפך לנושא לא נעים עבורו ועבור המפלגה".
מאחורי המילים הללו, רכות ככל שיישמעו, מתחוללת סערה של ממש: חלחול ההבנה בקרב השמאל האמריקני כי מבחינה פוליטית, ג'ו ביידן נוצל עד תום, וממנו לא תבוא אף ישועה נוספת.
המצב השתנה
כזכור, ביידן רכב לנשיאות ב-2020 בזכות שלושה מרכיבים שנקשרו אחד בשני: דונלד טראמפ, הקורונה והגיבוי בתקשורת.
הראשון הוא שאלה פתוחה. עוד לא ברור לחלוטין שטראמפ ירוץ שוב לנשיאות בפריימריז הרפובליקניים. גם אם הוא ירוץ – לא בטוח שהוא יזכה. וגם אם הוא יזכה – לא בטוח שתהיה למועמדות שלו את אותה השפעה מרתיעה שהייתה לה ארבע שנים קודם לכן, שבזכותה נדחפו מצביעים מתנדנדים רבים לזרועותיו הפתוחות של המועמד הדמוקרטי.
השני כבר לא רלוונטי. כמה שהקצוות בתנועה הפרוגרסיבית האמריקנית עוד מנסים להיאחז בנגיף, הוא הולך ומאבד חשיבות בסדר היום הציבורי. מסכות הופכות למחזה יותר ויותר נדיר, חיסונים חולקו, תרופות הופקו, מגבלות הנסיעה הוסרו. וזה חשוב במיוחד כי סגרי הקורונה ב-2020 העניקו לביידן תירוץ מצוין להימנעות כמעט מוחלטת מאירועים פוליטיים המוניים, נאומים פומביים והשתתפות אינטנסיבית בקמפיין בשטח. רפובליקנים אוהבים לומר בבוז מוגזם שביידן בילה את בחירות 2020 במרתף שלו, אבל זה לא מאוד רחוק מהאמת. בבחירות 2024 הוא יהיה בן 81, ואלא אם כן תהיה מגפה בינלאומית נוספת, הפעם הוא יהיה מוכרח להיות פעיל הרבה יותר.
וכאן אנחנו מגיעים למרכיב השלישי, ואולי החשוב ביותר. אוהבים לרדת על רשת פוקס ניוז ועל האהדה הברורה של אנשיה (ברובם) לטראמפ, לצד ההטיה השמרנית הברורה שלהם, רק שזו כמובן תמונת ראי בלבד למצב ברשתות כמו CNN ו-MSNBC, ולעיתונים כמו הוושינגטון פוסט והניו יורק טיימס. כל עוד אלו היו בצד של ביידן, הוא לא עשה רע. גם הכישלונות הגדולים ביותר של ממשלו, כמו למשל היציאה המבולגנת מאפגניסטן ומדיניות שרק ניפחה אינפלציה שכבר הייתה במצב רע, זכו לטיוח יעיל בתקשורת המזוהה עם השמאל. אבל עכשיו המצב משתנה.
אין שפנים לשלוף מהכובע
בניגוד לאמתלה הרשמית, הסיבה ליחס הפושר ולעיתים אף עוין לביידן לא באמת קשורה להפלות או לבית המשפט העליון, אלא לנתון אחד: 56.4, אחוז האמריקנים שמשיבים בשלילה במדד התמיכה בג'ו ביידן. רק כדי לתת הקשר, בשלב הזה של כהונתו, ג'ו ביידן הוא הנשיא הכי לא פופולרי שידעה אמריקה מאז שהחלו למדוד תמיכה בנשיאים. מחזיק השיא המפוקפק הזה עד היום היה דונלד טראמפ, ואפילו אותו עקף ביידן יחסית בקלות.
הדמוקרטים כבר יודעים שאלא אם כן תהיה תקרית פוליטית גרנדיוזית, ברמה שתאפיל בקלות אפילו על ביטול פסיקת רו נ' וייד, הם צועדים לקראת הפסד בממדים היסטוריים בבחירות האמצע, שיתקיימו בנובמבר השנה. הם כבר מביטים מעבר ליום הצפוי, שבו שני בתי הקונגרס יעברו לידי קואליציה רפובליקנית יציבה, אלא אל נובמבר שנתיים לאחר מכן. ואז הם מסתכלים על ביידן. ואז הם מפחדים.
ההיסטוריה הפוליטית של ארה"ב לא מאירה פנים למפלגות שמחליפות נשיא שכשיר לעמוד לקדנציה נוספת, וגם לא למפלגות ששוקלות החלפה כזו בבחירות פנימיות. עצם ההתלבטות בשאלה הזו מסמנת צרות עבור הדמוקרטים, וזה נכון כפליים כאשר מסתכלים עם האלטרנטיבות לביידן – בראש ובראשונה סגניתו קמלה האריס, שכבר יש עליה קונצנזוס כפוליטיקאית כושלת.
העתיד לא ידוע, וריצה מחודשת של דונלד טראמפ עשויה להזריק אנרגיות חדשות בדמוקרטים. אולם נכון להיום, הם בצרות צרורות. והם יודעים את זה.
