חושך, רוח נעימה, חול ים מחבק, גרילנדה מאירה, ספסלי עץ לבנים על מחצלות ונשים עם לב פתוח. זה המקום שמצאתי את עצמי עומדת בו שבוע שעבר ומעבירה הרצאה. מודה שאת זה עוד לא יצא לי לעשות להעביר הרצאה יחפה על חוף הים, תענוג שמכניס רוח אחרת למפרשי הדיבור.
דיברנו על חינוך ועל זוגיות , על הרצון שלנו שהדברים יראו כמו שאנחנו מדמיינות אותם. סיפרתי עליי ועל המסע הזוגי המיוחד שאני עוברת עם האיש שלי. על השוני בינינו, על הצורך מדי פעם לעצור ולהיזכר למה אנחנו יחד, ובכלל, למה בחרתי להתחתן שוב ודווקא איתו. דיברנו דיבור שיצא מהלב ונכנס ברכות פנימה- כמו החול, כמו הים.
בסיום ההרצאה הלכתי עם הבת שלי שליוותה אותי להרצאה להתבונן על הגלים. עמדנו שתינו, אמא וילדה שכבר צועדת אל הנערה שבה, אל מול הגלים שעולים ונסוגים אחורה, שוב ושוב. החושך והירח הדק בשמיים עטפו אותנו במין רגע קסום שנפתחו בו מילים. זו לא הייתה שיחת נפש. זו הייתה "זריעת לימוד". כשאני כותבת "זריעת לימוד" אני מתכוונת לכך שיש רגעים בין הורים לילדים שאנחנו מדברים על משהו שפותח צוהר אל עומק המחשבה. רגע שמאפשר לילדינו מבט אל תוך פנימיותנו, שמאפשר להם לגעת רגע בהרהורים הפנימיים שלנו ולהיחשף לרובד אחר מחיי היום יום.
זכיתי השבוע לסיים עוד שנת לימוד באחת המדרשות שאני מלמדת בהן, אני לא אוהבת סופים וסיומים הם כבדים עליי אז אני מעדיפה להתייחס כאילו הם לא מתקיימים. סוג של מנגנון הגנה מפני פרידות. הבנות הכינו דף מלא במשפטים שאמרתי במשך השנה. עמדתי מול הדף מרוגשת, יש עוצמה בלראות משפטים שנאמרו תוך כדי לימוד, מנותקים מהקשרם. אחד המשפטים היה- "צריך להגדיר זמן למשהו שיש לו ערך גדול ממני". הכוונה היא שבתוך החיים שלנו חשוב להתחבר למקומות שהם הסיבה או המקור למעשה שלנו. דברים שגדולים מה"כאן ועכשיו", שקשורים לרעיון שימשיך להתקיים גם כשאני כבר לא אהיה.
הרעיון הזה שיותר גדול ממני הוא זה אשר הופך את הקיום שלי ליותר משמעותי. כולנו חלק ממשהו גדול השאלה היא האם אנחנו עוצרות מדי פעם לשאול את עצמנו מה הדבר הזה. כשעמדתי על החוף עם הבת שלי דיברתי איתה על הדבר הזה שהוא הרבה יותר גדול מאתנו- העולם, הטבע- הכוחות שבו והעוצמה שלו, ומעל הכל מי שברא כל אלו.
