מעבר לטעויות העובדתיות הרבות או לנרטיב הפוליטי המוגש בכסות דוקומנטרית, המוזרות הבולטת ביותר בסרטו של ילון גורביץ' הוא השם שלו: "הרב קוק, מותו של גיבור" (שודר ב"כאן דוקו").
במבט ראשון נדמה שהגיבור בכותרת הוא הרב קוק, גם אם מות גיבורים לא בהכרח משקף כראוי את סיפור חייו. במבט שני נראה שהגיבור הוא בכלל יצחק רבין, גיבורו של יוצר הסרט שנרצח לכאורה בשל רעיונותיו של הרב קוק והפרשנות שקיבלו לאורך השנים. במבט שלישי מסתבר שבחירת הכותר לסרט נעשתה במחשבה תחילה. המוזרות נועדה להרים גבה ומסקנתה בצידה: הגיבור שמת אינו רבין או הרב קוק, אלא אתוס הגיבור, אתוס הצבר הישראלי שנתן לכאורה תקווה לחיים משותפים של דתיים וחילונים במדינת היהודים. האתוס הזה הוא שנרצח, לכאורה, יחד עם רבין. ואולי בכך טמונה תרומתו החשובה ביותר של הסרט: בתיאור קריסת החזון של הרב קוק, בחוט שנמתח בין יהודה עציון שמתנכר לנאיביות של הראי"ה ובין ספי רכלבסקי המזדעזע מ"חמורו של משיח". נחשוב מה שנחשוב על דמויות אלו והמרואיינים האחרים, הטענה היא לכל הפחות מעניינת: ההרמוניה של הרב קוק מתה ואיתה מתה הסולידריות בין הציונות הדתית לזו החילונית.
ממילא מובן שהסרט אינו באמת סרט תיעודי והוא אינו עוסק ברב קוק. זהו נרטיב אישי-פוליטי אנכרוניסטי, שעסוק כל כולו בהווה ואין לו שום עניין בהיסטוריה לכשעצמה. להגנתו של גורביץ' יאמר שהוא אינו היסטוריון והחוקרים עליהם הוא מסתמך הציגו גם הם נרטיבים אנכרוניסטים. כמעט ללא יוצא מן הכלל, המרואיינים בסרט מביטים ברב קוק מבעד לעיסוק בחברה הציונית-דתית ובאירועים שהתרחשו עשרות שנים אחרי שקוק האב הלך לבית עולמו. השילוב המפתיע בין התמונה הרומנטית שמציג פרופ' אבינועם רוזנק בנוגע לחזונו של הרב קוק, לבין החרדה הקודרת של פרופ' גדעון ארן אל מול תנועת גוש אמונים וגלגוליה, מסייע לגורביץ' ליצור נרטיב של תקווה נכזבת. אומנם "היה פה שמח לפני שנולדתי", אבל עכשיו הרסו לי את האידיאל וגנבו לי את המדינה.
האשליה מתפוגגת
הבעיה היא שמדובר בנרטיב מומצא. נרטיב הרואי שנולד כדי למות. הולדת הגיבור שמתאר גורביץ' מאוחרת למותו, כלומר – הקרע הנוכחי הוא שהביא את גורביץ' לדמיין עבר אידילי, אך האשליה מתפוגגת במבט היסטורי פשוט. הרב מיפו זכה אמנם להערכה מצידן של דמויות חילוניות רבות, אבל הערכה אינה הסכמה. בין אם תאמינו או לא לאגדה של ברנר הדורך בעקבות נעליו של הרב קוק, אי אפשר להתעלם ממאמריו של ברנר מאותה תקופה, מאמרים ששפכו קיתונות של בוז על "הנחותיו המבולבלות וחזיונותיו המופרכים" של הרב מיפו. בעייתי לא פחות הוא האופן בו הסרט מבנה את עמדתו של הרב קוק כלפי הציונות החילונית.
אין ספק שהרב קוק נשבה בקסמה של החילוניות החלוצית, בקסם דמותו של היהודי החדש, עובד האדמה, שבונה במו ידיו את ארץ הקודש ואת מלכות ישראל העתידית. אבל זה לא אומר שהוא הרכין ראש בפניו, שהוא רקד במסיבות רחוב (כפי שאפשר להבין מסצנה הזויה במיוחד בסרט), ואימץ במלואו את אידיאל הצבר שנולד מן הים, ללא עבר וללא מסורת. מי שפותח את כתביו של הרב קוק משנותיו הראשונות ביפו ימצא ביטויי ביקורת קשים על כפירתם של החלוצים שאינה אלא "שאיפה רפה של בטלנים ואנשים חולים, בעלי מומים בגוף או בנפש" ועוד ביטויים חריפים שנשכחו בחסות הנרטיב של אחוות אחים מלבבת וריקודים משותפים בגורן.
לדעת הרב קוק, הציונים החילונים מונעים בידי דחף שהם אינם מסוגלים להבינו. הכוחות שבהם הם מזינים את היהדות המסורתית הם כוחות עיוורים הדורשים השגחה והנחייה. רק היהדות הרבנית מסוגלת להעניק את ההנחיה הזאת, ועליה מוטל לתפוס את השור בקרניו ולהנחות אותו בדרך העולה בית אל. גורביץ' לא מסוגל להעלות בדעתו אפשרות כזו. הנרטיב אותו הוא מתאר הוא הפוך: שותפות הבנויה על רב המתלבש בדמות חלוץ ומבקש ללמוד ממנו, על הרכנת ראש דתית בפני החברה החילונית. הרגע בו דתיים מבקשים ליטול לעצמם את ההנהגה ולעצב את סדר היום הציבורי הוא הרגע שבו השותפות של גורביץ' מתחילה לקרוס. אנשי גוש אמונים כבר לא קיבלו את הדרישה לכפוף את ראשם בפני אדוני הארץ ולא פחדו להבהיר זאת גם לעמוס עוז, כשזה ביקר אותם בעפרה בשנת 1982. כמעט קשה להאמין שעברו ארבעים שנה ותיאור "הבגידה המקוממת" של אנשי גוש אמונים עדיין נחשב תיאור מהפכני, אמיץ ופורץ דרך.
ובכל זאת, למרות שהנרטיב המתואר בו שחוק מרוב שימוש, אנכרוניסטי ונוסטלגי ללא תקנה, עדיין יש בסרטו של גורביץ' ערך תיעודי. לא בתיאור העבר, אלא בתיאור ההווה. בהצבעה על שבר עמוק שאולי אין ממנו דרך חזרה. בין אם נאשים בשבר הזה את ההתנשאות המפא"יניקית או את גוש אמונים, תחושת השבר ישנה והיא לא הולכת להתפוגג. גורביץ' מבטא צד אחד שלה, ויש לו תנועה משלימה בצד השני, בקרב אנשים שחושבים שהשמאל הישן התרחק מאהבת התנ"ך והארץ ורוצה להקים כאן מדינה ליברלית חסרת ייחוד או מסורת. השבר הזה והדמוניזציה ההדדית הכרוכה בו נוכחים יותר מבעבר, ומעלים געגועים לתקופה שבה הפער היה קטן יותר, נוסטלגיה שיש בה אולי צדק מסוים.
נרטיב חסר משמעות
יכולתי לסיים בנימה מעין אופטימית זו, אבל אז הייתי מתעלם מהרגע הכי כנה ומטלטל בסרט. אחרי שבפתיחה גורביץ' מכריז שהוא יוצא ל"מסע אישי" יחד עם הבן שלו, הנרטיב האישי ננטש. יוצר הסרט כמעט ולא מופיע, עד מלחמת לבנון הראשונה, אז חוזרים גורביץ' ובנו לקדמת הבמה. וכשהבמאי שואל לדעתו של בנו על הסרט, סתיו גורביץ' עונה במונולוג נפלא; החזון הציוני, הוא אומר לאבא שלו, לא יכול להזין את החברה הישראלית בהווה. כשהוא מפציע מדי פעם הוא קשור קשר גורדי באלימות ובמלחמה. אתה, אבא, ממשיך סתיו ללא רחמים, מפיק סרט על הרב קוק והציונות כדי למצוא פשר לפציעה הקשה שנפצעת במלחמת לבנון, אבל אין לזה פשר. זה חסר משמעות.
ואני אוסיף: גם הפשר אותו מחפש גורביץ' לחורבן אידיאל הצבר ולשבר בחברה הישראלית, גם הנרטיב שנרקם סביב דמותו של הרב קוק הוא במידה רבה חסר משמעות. הוא אינו מסביר דבר, אלא מספק לגורביץ' דמות אגדית להתגעגע אליה. מיתולוגיה מתוקה של הרכנת ראש דתית בפני מייסדיה החילונים של מדינת היהודים. המיתוס הזה, אומר סתיו גורביץ' כאילו היה ברנר בן זמננו, הוא פיקציה מסוכנת. ראשיתו בנחמה מטאפיזית והענקת פשר וסופו במאבק בין אנשים שהמיתוס נותן טעם לחייהם. והרי מאבק כזה בדיוק הוא שהוביל אותנו אל נקודת השבר הנוכחית. אם תרצו, סתיו גורביץ' קורא לנו להפסיק לעסוק בגיבור המת ולתת להירואיקה עצמה לנוח מנוחת עולמים.
