תסלחו לי, אבל בחודש האחרון, שבו בכל יום הייתה איזו חדשה פוליטית מסעירה – ראש ממשלה התחלף, יצאנו לבחירות, מפלגות התאחדו, פוליטיקאים פרשו – העניין האקטואלי העיקרי שהעסיק אותי כולל אקטואליה שמתפרשת על פני כמה עשורים: הספר "עד המדינה".
אני קורא את כתבי קישון בערך מאז שלמדתי לקרוא בלי ניקוד, והרבה לפני שהבנתי כמה הוא באמת מצחיק. בחישוב קל קראתי מספר דו ספרתי של ספרים שלו, את רובם יותר מפעם אחת, את חלקם יותר מעשר. רובם הגדול קובצי הומורסקות – קישון כתב טור יומי במשך עשרות שנים, בחישוב גס זה יוצא די הרבה טורים שאפשר לקבץ – ובשלב מסוים ראיתי שאני נתקל שוב ושוב באותן הומורסקות, ולכן הנחתי שאת הדברים המוצלחים באמת אני כבר מכיר. כשנתקלתי בספר "עד המדינה" בספרייה, רפרוף קל הראה שיש בו לא מעט דברים שאף פעם לא קראתי, אז מיהרתי לשאול אותו.
הזבוב הגדול
עיון מעמיק יותר העלה שמדובר בזהב טהור. אלה הומורסקות שרובן תלויות הקשר היסטורי, ולכן כנראה היו פחות פופולריות בקבצים שפונים לקהל הרחב. אחרי הכול מי רוצה לקרוא היום קטעים סאטיריים שעוסקים בבן גוריון ובגולדה מאיר, בצנע ובעסק הביש, בנאצר המפחיד במצרים ובאמריקאים האדישים שלא מעניקים לנו סיוע?
התשובה היא, כמובן, אני. כחובב קישון אבל אפילו יותר מזה כחובב היסטוריה – הספר הזה הוא הדרך הכי טובה ללמוד אותה. קישון לא מסכם את האירועים ההיסטוריים, אלא זורק את הקורא ישר לתוך האווירה והתחושות של התקופות שבהן הוא כתב – התסכול מול צביעות העולם ואדישות פקידי המס, השמחה המתפרצת במלחמת ששת הימים ובחילוץ חטופי אנטבה, הניתוחים החדים על דמותם של מנהיגי ישראל – כמעט כל אחד מהקטעים בספר רציתי לצטט בקול.
אני לא הולך לספר על כל ההברקות הקטנות והגדולות שבספר, אביא רק שתי דוגמאות – שעוסקות דווקא בשתי דמויות לא סימפטיות במיוחד. כל מילה מיותרת, אבל אולי אוסיף בכל זאת כמה.
הראשונה היא הטור "המנהיג הגדול איננו". לטור מצורפת תמונה: מודעת אבל שפורסמה בעיתון "על המשמר" ב-6 במרץ 1953, שאעתיק כאן בשלמותה כי בפרספקטיבה של היום, גם היא נראית כמו בדיחה קישונית מוצלחת:
"מפלגת הפועלים המאוחדת נחרדה לשמע האסון הגדול, אשר ירד על עמי ברית המועצות, על הפרולטריון העולמי ועל כל האנושות המתקדמת, בהלקח המנהיג הגדול והמצביא המהולל יוסף ויסאריונוביץ סטאלין. אנו מרכינים את דגלנו ביגון לזכר הלוחם המהפכני הגדול, אדריכל הבנייה הסוציאליסטית וקברניט תנועת השלום בעולם, פעליו ההיסטוריים הכבירים – ידריכו דורות במצעדם אל משטר הסוציאליזם והקומוניזם בכל רחבי תבל. מפלגת הפועלים המאוחדת, המרכז".
מה יש להוסיף על זה? ובכן, קישון לא אמר מילה על סטאלין, על קומוניזם או על הישראלים שרוצים לייבא לכאן את רוסיה. במקום זאת הוא כתב סיפור על חנות שיש בה זבובים, ואחד מהם גדול יותר מהאחרים. כל הזבובים מעריצים אותו ומכנים אותו "הנשר", והזבוב הגדול מדכא את מתנגדיו, יוצא למלחמה מוצלחת נגד ממלכת היתושים ואפילו מכריז שהוא לא מפחד מהחנווני בכבודו ובעצמו, ולמעשה החנווני לא קיים בכלל.
לבסוף מספר קישון, "ביום אחד בא החורף והזבוב הגדול קפא ונפל על הרצפה. לא החנווני הרג אותו אלא שזה ככה, שהזבובים נופלים בחורף. ומה שמעציב ביותר, החנווני אפילו לא ידע שהזבוב הגדול ביותר נפל, מפני שבעיניו גם הוא היה רק זבוב כמו יתר הזבובים".
מעבר להומור החריף, הדהים אותי שקישון, שלא היה אדם דתי ולא חי כמאמין (וכשעסק בכתיבתו מדי פעם בדת, עשה גם את זה מהזווית של ההומוריסטן המבקר בהומור חד), כשהוא הגיע לסטאלין נזקק לדבר על אלוהים, אולי כסוג של התרסה כנגד על המשמר ודומיו. חשבת שאתה השמש, שאתה שליט העולם, הוא אומר למנהיג הגדול, אבל אתה בסך הכול זבוב, ואלוהים אפילו לא הרגיש שהיית פה או שהלכת מפה. וכפי שהוא חותם: "וזה היה סופו של הזבוב הגדול ביותר בחנות הקטנה, שבבית אחד, שבעיר אחת, שבארץ אחת, שבעולם הגדול".
הכול תלוי
שני המאמרים או ההומורסקות, או – אני לא יודע איך לקרוא להם (איך קוראים לדבר שמצחיק אותך ובכל משפט נותן לך בוקס בבטן?), אלה שהכי טלטלו אותי עסקו באייכמן.
קישון שעבר את השואה בהונגריה, מעיד: "לצערי, לא אוכל להדגים לקוראיו של ספר זה מה היה אדולף אייכמן בשביל יהודי מזרח אירופה. אין לזאת דוגמא. אין לזאת תקדים. הפיהרר ייצג סיעה מתונה לעומת אדולף אייכמן". הוא מתאר את המפגש הקודם שלהם: "כותב שורות אלו הובל בידי חיילים אמיצים, היישר את בית המטבחיים שנקרא משום מה מחנה עבודה, כשהאות הצהוב על חזי מסביר לכל הנוגעים בדבר שמדובר באדם מן הסוג הנחות ביותר. הגיבור שבראש השיירה צעק פתאום: 'עמדו דום, חזירים' וכולנו קפאנו תחתינו. מי ישב במכונית השחורה הדוהרת לידינו בליווי כיתת ס.ס. בחגור קרבי? השליט היחיד ביקום, אדולף אייכמן, שבשמו בלבד היה די כדי לערער את כל אשר למדנו בבית הספר על אודות מוסר, צדק ואלוהים. ללכת בלא חטא בכפך לקראת הכיליון המטופש ולעמוד דום לכבוד התליין השנוא – את ההרגשה הזאת, אדולף, לדאבוני הרב לא תדע לעולם. אילו נגע אז מלאך אחד בגבי והיה לוחש באוזני: 'אין דבר, בני, בעוד 15 שנה תכתוב לקראת משפטו בתל אביב כתבה לא רעה – אילו ניבא לנו המלאך החצוף באותו מעמד שטות מופשטת כזו, אז בין כך ובין כך לא היינו מבינים מילה, מאחר שבאותה עת טרם ידענו על השפה העברית".
במאמר השני הוא פונה אל "האישיות המודאגת מרחוק". מסתבר שאישים שונים מרחבי העולם ביקשו באותה תקופה לא לערוך משפט ראווה לאייכמן ובטח לא להוציא אותו להורג, וקישון מתפלמס איתם בציניות ובהומור שאין כדוגמתם. "זו הרגשה טובה", הוא כותב, "שעל פני כדור הארץ מפוזרים כל כך הרבה הומניסטים שאין לנגד עיניהם אלא טובתנו, שמנו הטוב בגויים, רמתנו המוסרית, ואחרון חביב הצדק הצרוף והמצורף. גם אני כשלעצמי תמיד רדפתי את הצדק – כלומר, כדי שהתמונה תהיה שלמה, אותי רדף מר אייכמן ואני את הצדק. מר אייכמן, כפי שמעיד המכתב, לא השיג אותי, אבל כמאחר שרצנו במעגל – הצדק השיג אותו".
והוא מוסיף: "טוב, אומר כבודו, משפט מילא, אבל למה מ ש פ ט – ר א ו ו ה? מוכרחים לעשות רעש כזה? וכי גם אייכמן הזמין עיתונאים מכל רחבי העולם כשהוביל אתכם לבית המטבחיים? לא, כבודו, באמת. לא ראיתי שם ז'ורנליסט אחד לרפואה. אפילו כבודו נעדר, אם זכרוני אינו מטעני. אדולף עשה הכל בטאקט ובשקט. רק אנחנו עושים טראסק שכזה".
לא נצטט הכול, פשוט תחפשו את הספר. רק נחתום במשפט שבאמת העלה לי דמעות. קישון "מתנצל" על כך שאדם מוסרי כמוהו מרגיש את הרגש הבזוי הנקרא נקמה, ומוסיף: "לפעמים אני מכרכר על רגל אחת סביב החדר וצועק: אובר-שטורם-גרופן-פיהרר-איינזאף-קומאנדו-גנרל-ס.ס. קארל אדולף אייכמן נשפט בעיר ירושלים, בירת מדינת ישראל! אגב, כבודו, זו הארץ שלי. הפתרון הסופי לשאלה היהודית".
