שבועיים אחרי הודעת ראש הממשלה החליפי, נפתלי בנט, שלא יתמודד בבחירות הקרובות לכנסת, כבר ברור שימינה ביום שאחריו היא בבחינת שלד פוליטי ולא מעבר לכך. תחילה אמנם היה נדמה שהציבור איננו מפנים את פרישת בנט, וממשיך להעניק למפלגתו די קולות כדי לעבור את אחוז החסימה. אך תוך זמן קצר התברר שזו הייתה אשליה בלבד. יו"ר ימינה, איילת שקד, נותרה עם מפלגה חסרת תוכן של ממש, ותידרש בתוך חודשיים להפוך אותה לאמיתית. אם לא כן, גם היא תמצא את עצמה מחוץ לכנסת ה-25.
מי שנותר תלוי באוויר גם הוא, ללא בית פוליטי של ממש, הוא שר התקשורת יועז הנדל. יחד עם חברו למפלגת "דרך ארץ" (זכרתם שיש כזו מפלגה?) צבי האוזר, הנדל החל את דרכו הפוליטית כחבר במפלגת תל"ם בראשות משה (בוגי) יעלון. משם המשיכו השניים לשותפות ברשימת "כחול לבן" בראשותו של בני גנץ, ולקראת הבחירות לכנסת ה-24 חברו למפלגה הטריה "תקווה חדשה" בראשותו של גדעון סער. אך מתברר שאף אחת מאלו לא הפכה עבור השניים לנמל בית. כאשר גנץ וסער חתמו בראשית השבוע על הסכם ריצה משותפת, הם חילקו ביניהם את השלל, שריינו מקומות לצורך צירופו של גדי אייזנקוט, ורק להנדל והאוזר לא נותר דבר. וכך, במרווח הצר שבין גוש הימין וגוש המרכז-שמאל מרחפים שרידי ימינה ומפלגת דרך ארץ, מחפשים נישה פוליטית ממשית, או לפחות פיסת קרקע יציבה שממנה ניתן לצאת לבחירות הקרובות.
ברירת המחדל של השניים היא דהירה אל עבר השקיעה, ופרידה מהמערכת הפוליטית לפחות לזמן מה. אך אם הם בכל זאת מעוניינים להתעקש להישאר על הגלגל, האפשרות היחידה שעומדת בפניהם היא שינוי גישה. על הנדל ושקד להיפרד לחלוטין מהגוש האנטי-ביביסטי, כי כחלק מהגוש הזה אין להם שום "סחורה" למכור למצביעיהם. בין גנץ וסער ללפיד ושותפיו, לשקד והנדל אין שום ייחוד משמעותי שיקרוץ למצביעי הגוש הזה. שקד והנדל אינם חביבים במיוחד על המצביעים הללו ולא מביאים איתם שום בשורה שהם לא יוכלו למצוא אצל לפיד (החלפת השלטון) או אצל גנץ-סער (ימין "ממלכתי" ו"רך"). מצד שני, הם חייבים גם לא לחבור באופן מוצהר לגוש נתניהו, משום שמצביעיהם הפוטנציאליים אינם מחבבים את יו"ר הליכוד.
הבשורה היחידה שאולי בדוחק תוכל להעביר אותם את אחוז החסימה, היא בשורת סיום הקיפאון ושינוי השיטה. הם צריכים להצהיר שיצטרפו לכל קואליציה בתנאי אחד: כניסה למהלכים משמעותיים שיוציאו את מדינת ישראל מהקיפאון הפוליטי שאליו היא נשאבה. הדבר המטריד ביותר את מרכז המפה הפוליטית הוא הקיפאון הפוליטי שנגזר על מדינת ישראל, והבשורה הזו, שאיננה פרו-נתניהו או אנטי-נתניהו עשויה להיות הבשורה שוברת השוויון. כל ניסיון לשחק על המגרש הפוליטי הנוכחי, ולהסכים לקבל את הכללים הקיימים שלו, נדונה עבורם מראש לכישלון.
