על כן לנידה הייתה
מצוות הנידה, כנראה המצווה האינטימית ביותר בכל תרי"ג המצוות, הפכה בשבועות האחרונים לשיחת היום במדינה. כל זה בעקבות קמפיין שביקש לשווק את חשיבות המצווה הזו לציבור הרחב. הקמפיין כשלעצמו עורר ביקורת חריפה, שגברה עוד יותר כאשר התברר שהפרזנטוריות של הקמפיין – ידועניות כמו מיכל אנסקי, יעל בר-זוהר, ועוד – קיבלו תשלום עבור הופעתן בקמפיין. ממילא, התחיל ויכוח עקרוני האם ראוי שקמפיין מהסוג זה ישווק על ידי פרזנטוריות בתשלום, או שדינו ככל קמפיין פרסומי, שבו ברור ולגיטימי שהידוענים המוכרים לנו את אבקת הכביסה, המכונית או ביטוח החיים, מקבלים תשלום על הופעתם.
בדיון הזה אני שייך לאגף השמרני שמסתייג מתשלום בסוג כזה של קמפיין. כמובן שאין בכך בעיה משפטית, ובכל זאת דינם של ערכים צריך להיות שונה מדינם של מוצרים. כשאתה משווק מוצר צריכה, הפעולה היא חלק מהתהליך הכלכלי סביבו ולכן טבעי שגם הדמות המופיעה כמשווקת תקבל שכר, בין אם מדובר באיש מקצוע או בידוען מן השורה. אבל שמירת דיני נידה לא אמורה להיות מוצר אלא ערך, ודינם של ערכים אמור להיות שונה. האם נקבל אדם המשווק עמדה אידיאולוגית כלשהי – ימנית או שמאלנית, דתית או חילונית – אם יתברר לנו שהמשווק קיבל שכר עבור הופעתו?
יתר על כן: מצוות טהרת המשפחה, שדיני נידה הם חלק ממנה, היא כאמור מצווה הנוגעת לחלק היותר אינטימי של החיים. מצד אחד, זה חלק ממה שהופך אותה לכל כך פופולרית, גם אצל זוגות שאינם שומרים על חלק גדול ממצוות ההלכה. לא במקרה, מצוות טהרת המשפחה היא אחת משלוש המצוות הנשמרות ביותר (לצד שבת וכשרות), שקיומן הפך סימן הזיהוי הבולט ביותר של אנשים דתיים או מסורתיים. הסיבה היא ששלוש המצוות האלה נוגעות לתחומי החיים הבסיסיים ביותר: הזמן (שהשבת משנה לחלוטין את אופיו), האוכל והמין. אלה נחשבו תמיד לסמני הזהות החשובים ביותר לבידול בין יהודים ללא-יהודים. מצד שני, בעייתי מאוד לשווק ערך כל כך אינטימי באותו אופן שבו משווקים אבקת כביסה.
גם הנימוק שבשמו משווקת מצוות הנידה בעייתי מאוד. הידועניות מבקשות לומר שהנידה יוצרת ריחוק מלאכותי מכוון בין בני הזוג למשך תקופה מסוימת בכל חודש, והריחוק הזה מחדש מדי חודש את תחושת הגעגוע, כך שהקשר המיני והגופני אינו עניין מובן מאליו. אבל אם זו מטרת המצווה, הרי לריחוק המבוקש ניתן להגיע גם באמצעים אחרים, שאינם כל כך דרקוניים ודרסטיים. ריחוק כפוי של 12 ימים בחודש הוא ארוך מדי ובעייתי מדי, ולזוגות לא מעטים הוא אף גורם קושי בעצם הכניסה להריון (מפני שימי הביוץ חלים אצל חלק מהנשים באותם 12 יום). גם הריחוק הכפוי לאחר לידה, כשהאישה נמצאת ממילא במצב רגשי לא פשוט (ע"ע דכאון שלאחר לידה), הוא בעייתי מאוד. לא במקרה יש זוגות דתיים רבים שמתקשים לעמוד בנורמות ההרחקה הן בימים שלאחר הלידה, והן בימי "שבעה נקיים" שהוסיפו חכמים לימים האסורים מדאורייתא (רק הימים שבהם מופיע דם המחזור בפועל).
מכל הסיבות האלה ראוי להתייחס למצוות בכלל ולמצוות הנידה בפרט, כערכים שלא ראוי לשווק אותם בדומה לשיווק מוצרים – הן מבחינת עצם יצירת "קמפיין פרסומי" ובוודאי בייצוגו על ידי ידוענים וידועניות המקבלים על כך שכר כספי.
ליבם במזרח
אפרופו קמפיינים. חברי הכנסת מירי רגב ודודי אמסלם מובילים מזה כמה שנים את הקמפיין שטוען שההתייחסות התקשורתית לאנשי הימין טעונה בגזענות עמוקה, של אליטה אשכנזית נגד ציבור מזרחי. בשנתיים האחרונות חבר אליהם גם העיתונאי אבישי בן-חיים, בניסוח קצת שונה אבל דומה בעקרונו: לטענתו, הרדיפה אחרי נתניהו – מצד האליטה המשפטית, הפוליטית, התקשורתית והחברתית – נובעת מהעובדה שהוא נתפס כמנהיגה של "ישראל השנייה", בעוד מבקריו ורודפיו הם הנציגים המובהקים של "ישראל הראשונה".
הטענות האלה מושמעות באינטנסיביות רבה כל כך, עד שהן הופכות בפועל לסוג של סתימת פיות, או "טענות השתקה". הן יוצרות אצל רבים תחושה שאסור לומר משהו, ודאי משהו חריף, נגד התנהלותם של נבחרי הליכוד, שמא הדבר יפורש כגזענות. למען האמת, יש לי אפילו רושם שזה בדיוק האפקט המכוון שאותו הן מיועדות ליצור.
חשוב אפוא מאוד שלא להיכנע לסוג הזה של טרור רעיוני. דווקא מתוך תפיסה הומניסטית, המתייחסת לכלל בני האדם באופן שוויוני, אסור לבקר קבוצה כלשהי של בני אדם באופן מוטה לרעה לעומת קבוצות אחרות, אבל באותה מידה אסור לתת לקבוצה כלשהי גם הנחות מביקורת. גם אנשי ציבור צריכים להישפט, לטובה או לרעה, לפי התנהלותם בלבד, ולא לפי הקבוצה החברתית שהם משתייכים אליה. מה בדיוק מצפה אבישי בן-חיים? שפוליטיקאי שמזוהה עם ישראל השנייה יקבל בשל כך חסינות מביקורת? ואם חברי כנסת מהליכוד מתבטאים בצורה מאיימת או בוטה כלפי יריבים פוליטיים, גם הם צריכים לקבל פטור מביקורת רק משום שהם מזרחיים?
ועוד משהו: בדרך לניסוח כתב ההגנה על נתניהו, עיצב אבישי בן-חיים משמעות חדשה למונח ישראל השנייה. בעבר היה מקובל שהביטוי הזה מתייחס לפערים סוציו-אקונומיים בין שכבות חברתיות שונות. אבל אנשי הליכוד של היום, ובוודאי עסקני ופעילי הליכוד, מזוהים דווקא עם מעמד הביניים, לרוב אפילו מעמד הביניים הגבוה. לייחס להם רמה סוציו-אקונומית נמוכה כדי לבטא את הבעייתיות בביקורת על אלילם, ייראה מנותק מהמציאות. לכן עבר בן-חיים להגדיר את הפער בין ישראל הראשונה והשנייה במונחים של מעמד חברתי-תרבותי: אלה הנחשבים כאליטה, ואלה שלא.
אבל גם בפרשנות הזו, הטיעון שלו עדיין בעייתי כי נתניהו, הפוליטיקאי הבולט ביותר בישראל בחצי היובל האחרון, הוא בוודאי חבר של כבוד ב"אליטה". גם רבים מתומכיו, בוודאי הבולטים שבהם, אינם בדיוק אנשים אלמונים מהרחוב, אלא אנשים בעלי מעמד בתחומי התקשורת, התרבות והמשפט. לעיתים קרובות הם אף מכונים "אליטות חדשות". רוצה לומר: לא מאבק בין אליטה לדלת העם יש כאן, אלא לכל היותר מאבק בין שני דורות של אליטה. ובמאבק הזה ייתכן שהאליטה החדשה מבקשת להגן על הנכסים שצברה באמצעים לא פחות בעייתיים מאלה שבהם נקטה האליטה הישנה במאבק על נכסיה.
המטבע לא מתחת לפנס
לפני כמה שבועות התאבד נתנאל יחיאלי מאפרת. ההתאבדות הזו משכה הרבה תשומת לב ושיח ברשתות החברתיות הן משום שנתנאל הוא בן למשפחה ציונית-דתית ידועה, שרבים מבניה עוסקים בחינוך, והן משום שבניגוד לרוב המקרים המוכרים, הוא לא התאבד כנער בגיל ההתבגרות או כחייל שמאס בטרטורים, אלא כאיש בוגר, בן 48, אב לארבעה ילדים, שמאחוריו הרבה שנות פעילות חינוכית, חברתית וציבורית, בהרבה מאוד מעגלים. אלה המעגלים שמהם יצאו התדהמה והשיח בעקבות מותו.
אחד מכיווני השיח תלה אחריות, לפחות מסוימת, להתאבדות של נתנאל בקשר שהיה לו עם הרב שג"ר המנוח. הרב שג"ר היה ידוע כאדם שמשך לקרבתו אנשים מתחומי האמנות השונים; אנשים מחפשי דרך ובעלי תהיות אמוניות, וכמה מהם הגיעו במשך השנים למשברים נפשיים, שאף הסתיימו בהתאבדות או בנסיונות התאבדות.
משה מאיר, מחנך והוגה, כתב בעקבות התאבדותו של נתנאל פוסט פייסבוק שיצר שיח ערני בנושא. הוא לא הזכיר במפורש את המקרה הספציפי של נתנאל, אבל דיבר על תפיסתו האקזיסטנציאליסטית של הרב שג"ר; תפיסה שאחד מיסודותיה החשובים הוא עקרון האותנטיות, כלומר הקפדה על התנהלות מעשית שמתאימה למתחולל באמת בנפשו של האדם.
בפוסט שלו הזהיר מפני הסכנה הטמונה בתפיסה רומנטית כזו. הוא מצטט בהקשר זה את הרבי מקוצק, אולי נביא האותנטיות הגדול ביותר במחשבה היהודית, שביקר את תפיסת "שביל הזהב" של הרמב"ם: "אני מסתכל מהחלון ורואה: באמצע הדרך הולכים רק הסוסים". על המשפט הזה כתב משה: "באמצע הדרך אמנם הולכים הסוסים. אבל הם רתומים לעגלה, ולעגלה יש עגלון היודע לכוון אותם בדרכי החיים". משה גם מציע בדבריו ליצור "אתיקה של קיומיות", אתיקה שתקבע גבולות לרמה המותרת של אותנטיות שאדם יכול להרשות לעצמו. הביקורת על תפיסת הרב שג"ר ותפיסת האקזיסטנציאליזם הקיומי בכלל, ברורה.
משה הוא אדם רציני מאוד, אהוב ומוערך עליי, אבל במקרה הזה, אני מתקשה לקבל את טיעונו. ראשית, לפי היכרותי עם נתנאל, ומדובר אכן בהיכרות שטחית בלבד, הוא לא היה מקורב רק לרב שג"ר אלא ביקש להתקרב למעיינות השפעה שונים ומגוונים, וממילא קשה לייחס דווקא לאחד מהם את המניע למעשה הנורא.
אבל יותר מכך: התאבדות היא תולדה של פצע נפשי עמוק, תהום שלאדם שלא חווה אותה אין כמעט אפשרות להבין את עומקה. זה לא מעשה שנובע מפילוסופיה או תיאולוגיה כזו או אחרת. ושום תיאולוגיה גם לא יכולה ליצור משבר נפשי מסדר גודל כזה. אם בכלל יש קשר בין ההתאבדות לבין בית המדרש של הרב שג"ר, הוא לא קשר אידיאולוגי אלא סוציולוגי. רוצה לומר: ייתכן שאנשים מסוג מסוים, אנשים בעלי נפש רגישה ופצועה, נטו יותר מאחרים להתקרב לרב שג"ר, וכך קורה שאולי יש ביניהם יותר מקרים של נטייה אובדנית. אבל הקישור אל הגותו, שאומנם יש בה בעיני צדדים בעייתיים אחרים (בעיקר באימוץ תפיסה פוסט-מודרנית, כולל רעיון הרלטביזם המוסרי), הוא טעות אופטית. לא תורתו של הרב שג"ר יצרה את הנטייה האובדנית, לכל היותר היא קירבה אליו אנשים שמלכתחילה היו בעלי נטייה כזו.
