הנער בן ה־17 בערך שישב לידי במטוס לניו־יורק צפה כל הדרך בסדרת סרטי "אושן". יפה בעיניי שחברות תעופה מקרינות קלאסיקות ותיקות, להרביץ קצת תורה בדור הצעיר אשר לא ידע את טרי בנדיקט. בקיצור, לא יכולתי לא להציץ מאחורי גבו ולגנוב כמה סצנות, ובפרט זו שבה ג'וליה רוברטס וג'ורג' קלוני נוסעים יחד ברכב, אחרי שהוא גייס אותה לסייע לו באחד מפשעיו, והיא סוטרת על לחיו פעם אחר פעם.
"זה על שלא סיפרת לי מה קורה", "זה על שהרסת את יום הנישואין שלנו", היא הולכת ומונה את חטאיו ככוהן גדול בשעת הווידוי, וכנגד כל פשע שפשע כלפיה היא מנחיתה על פרצופו מכה הראויה להתכבד בה. קלוני סופג את המכות בהכנעה, בחיוך קצת נבוך, ממתין עד שהיא תסיים, ואז מתנצל בפניה על כל חטאיו. הסצנה הזו זכורה לי היטב. גם כי יש בה משהו שלוכד את האווירה הקומית המיוחדת שהופכת את סרטי אושן למה שהם, אבל בעיקר כי כבר בפעם הראשונה שצפיתי בה הרגשתי שמשהו כאן לא בסדר.
זו אינה סצנה יחידה. בדיקה של סרטי הוליווד לאורך השנים גילתה שהם מציגים באופן סדרתי נשים המכות גברים, לא פעם מסיבות זניחות למדי, וברוב המקרים הגברים נסוגים בלי להגיב. בהתאם לכך, מחקרים מראים בעקביות שנשים מצהירות בתדירות גבוהה בהרבה מגברים על כך שיוצא להן להכות את בני זוגן. משהו בתרבותנו מעודד את התנועה הזו, של האישה שסוטרת לגבר. לא רק מהצד הנשי, אלא דווקא מהצד הגברי, שמנקודת מבטו נוצר רוב התוכן הקולנועי, ששואב מכך הנאה מזוכיסטית.
בדיקה של סרטי הוליווד לאורך השנים גילתה שהם מציגים באופן סדרתי נשים המכות גברים, לא פעם מסיבות זניחות למדי, וברוב המקרים הגברים נסוגים בלי להגיב
התנועה הזו חלחלה גם אל השיח הדתי. זה התחיל כשנשאלנו על ברכת "שעשני כרצונו" והסברנו שבעצם האישה נמצאת במדרגה גבוהה מזו של האיש, ולכן היא צריכה להודות על שלא נבראה גבר. זה המשיך כשניסינו להצדיק את הביטוי "נשים דעתן קלה" בכך שהצד הנגדי שלו הוא "אנשים דעתם כבדה", ובסך הכול המשפט הזה אומר שלגברים יש ראש קשה. ולעתיד לבוא, ציטטנו, "נקבה תסובב גבר", והאישה תתעלה למקום רם מזה של האיש, תסובב אותו על אצבעה.
אהבנו את הפירושים המופרכים הללו, דווקא מתוך ביטחון עמוק במקום הגברי, השולט. ביטחון שמלווה בתחושת אשמה וברצון להלקאה עצמית. מתוך הביטחון והאשמה, חשבנו שזה רעיון מוצלח להפוך את הגברים ואת הגבריות לשק חבטות. כמו בשמות של קבוצת הפייסבוק הפופולרית "אבא פגום" ומקבילתה הנשית, "הצודקת".
הצלחנו במשימה. ובד בבד נכשלנו כישלון נורא. במקומות רבים (בהחלט לא בכולם) כבר אין לגיטימציה לדבר בגנות המין הנשי, אבל דיבור מזלזל ומלגלג על גברים הוא לגמרי בסדר. ולמה שלא כך יהיה? הלא זה בדיוק המסר שהתאמצנו להעביר במשך שנים רבות כל כך. אבל בעומק העניין לא רק שהמסר הזה לא הוגן כלפי גברים, הוא גם מקבע את היחס המקטין כלפי נשים. הוא מציג אותן כמי שיכולות לסטור שוב ושוב על לחיו של ג'ורג' קלוני רק משום שבסופו של דבר אין להן סיכוי לגרום לו נזק אמיתי.
הנער התחיל להתנמנם כשכתוביות הסיום ריצדו על המסך הקטן, אבל רציתי מאוד לומר לו שזה לא צריך להיות כך. שזה סרט מפּעם, מהדור שלי, ושהדור שלו יכול כבר לומר דברים אחרים. שדעתם של גברים אינה כבדה. האישה לא עליונה על האיש, ואין לנו שום שאיפה שהיא תסובב אותו. זכר ונקבה ברא א־לוהים את האדם, איש ואישה העשויים בצלמו. שותפות אנחנו מבקשים, כבוד והערכה הדדיים למרות השונויות. לא נדנדה אינסופית שבכל רגע נתון יש בה צד אחד למטה וצד אחד למעלה, ושניהם, כל הזמן, רק סופגים חבטות.
אני לא בטוחה שנכון לפרסם את הטור הזה בכלל, אומרת אשתי בשיחה טרנס־אטלנטית ביום המחרת. עוד לא הגענו למצב שבו נשים שדורכות על הגברים הן הבעיה שלנו. אבל הוא מזכיר לי את התפילה שאני אומרת בכל ערב שבת עם הדלקת הנרות: יהי רצון שתחזיר עטרה ליושנה ויהיו שני מלכים שולטים בכתר אחד.
