שאלתי השבוע ראש ישיבה כמה תלמידים יהיו לו בשנת הלימודים הקרבה. הוא משך בכתפיו ואמר: מי יודע, שנת הלימודים מתחילה בא' באלול, אז אולי שבוע לאחר מכן החבר'ה סוף־סוף יחליטו. אף פעם לא היה קל לקבל החלטות, אך נדמה שבזמן האחרון התחלנו לסגוד להתלבטות. גם אחרי שהחלטנו, אנחנו נוטים להתכחש לכך. אני שואל אנשים איפה הם גרים, והם משיבים: אנחנו כבר עשר שנים בפתח־תקווה, אבל מתלבטים היכן לגור באופן קבוע.
למה קשה לנו להחליט? מאותה הסיבה שמשקפי שמש הם אביזר אופנתי: העיניים שאנחנו מדמיינים מאחורי העדשות הכהות תמיד יפות יותר מהעיניים הממשיות. כשאנשים חבשו מסכות קורונה, היה תמיד קצת מאכזב לראות אחר כך את פניהם מתחת למסכה, כי הפנים האמיתיות היו תמיד יפות פחות מהפנים המדומיינות. ולכן גם קשה לנו להחליט: ההחלטה המדומיינת תמיד מוצלחת יותר מההכרעות האמיתיות.
אולי לכן אנחנו כבר כמה שנים לא מצליחים להקים ממשלה יציבה. נוח לנו לא להתחייב. הממשלה שאנחנו מדמיינים אחרי הבחירות הבאות תהיה תמיד טובה יותר מהממשלה הלאומית הסבירה שאפשר להרכיב כבר עכשיו, אם כמה פוליטיקאים יהיו מוכנים להתפשר.
כל זה כבר נאמר בספר המיזנתרופי "הנסיך הקטן". לפני שהנסיך הקטן מתאבד הוא מספיק לקטול בביקורתו כל אדם ממשי שפגש: את הפוליטיקאים, את האקדמאים, את אנשי העסקים, וגם את הדתיים, "מדליקי הפנסים", שממשיכים לציית לצווים ישנים ולא מבינים שהעולם מאיץ. בתחילת הספר הוא מבקש מהטייס לצייר לו כבשה, ומותח כמנהגו ביקורת ארסית על כל הכבשים המצוירות, עד שהטייס מצייר לו כבשה מדומיינת בתוך תיבה סגורה. את זו הנסיך הקטן מאשר. כל מי שבחר, כל מי שהתחייב לדרך חיים מסוימת, עלוב בעיניו ומוגבל, והוא מוכן לקבל רק את מי שנשארים לעולמי עד מאחורי משקפי השמש, את המסרבים להתחייב ולבחור.
הנטייה הרעה הזו מכרסמת בהרבה תחומים בחיינו. אני מכיר אנשים שבגיל ארבעים עדיין מתלבטים באיזה מקצוע יבחרו. מי שעדיין מתלבט איפה לגור לא יסכים בדרך כלל להיות גבאי בבית הכנסת שלו, גם אם הוא מתפלל בו כבר שמונה שנים. ולא נשכח את הגברים שמסרבים לכל בחורה, כי האישה המדומיינת שצופנת להם התיבה הסגורה של העתיד תהיה ודאי מוצלחת הרבה יותר.
תושבי ספרטה היו ידועים בתשובותיהם הקצרות והחריפות. דיבור כזה מכונה עד היום "לקוני", על שם מחוז לקוניה, שבו שכנה ספרטה. כשפיליפוס מלך מוקדון דרש את כניעתם של תושבי העיר, הוא שאל: "האם תרצו שאבוא לארצכם כידיד או כאויב?". הספרטנים השיבו: "לא זה ולא זה". פיליפוס הנזעם כתב: "אם אפלוש לספרטה – אגרש את כולכם". הספרטנים השיבו: "אם". לענייננו, אני נזכר בסיפור אחר עליהם. יווני אחד הצביע על תמונה שרואים בה את חיילי אתונה מכים את חיילי ספרטה, ואמר לרעהו הספרטני: "אמיצים האתונאים". איש ספרטה השיב לו במילה אחת: "בתמונה". זה מה שאני חושב על הדמיון הבדיוני שלנו, בנוגע לאפשרויות הכבירות שצופן לנו העתיד. הבית המדומיין תמיד יפה יותר – בדמיון; האישה הבדיונית חייכנית יותר – בבדיון; המקצוע שלא בחרנו מספק יותר – בחלום הלילה.
כמה פנטזיות היו לנו על העולם שאחרי הקורונה. לא יהיו פקקים כי כולם יעבדו מהבית, לא יהיו בעיות משמעת בבית הספר כי כולם ילמדו בשמחה בזום, בתי הכנסת יטמיעו את הקלילות השוויונית של מנייני החצרות ויהפכו למרכז קהילתי תוסס ועדכני, החתונות יהיו קטנות וצנועות אחרי שלמדנו שאפשר לשמוח גם בקפסולות. בימים המבאסים של המגפה והבידוד, העתיד נראה כחנות צעצועים של אפשרויות בלתי מוגבלות. והנה, הגיע "אחרי החגים" של הקורונה, והמציאות נותרה אפרורית כתמיד. דבר כמעט לא השתנה.
ויש לכך סיבה: העתיד לא יהיה מדהים בלי גבול, כי יש היגיון מוצק במגבלות ההווה. יש סיבה לכך שרוב האנשים נוסעים לעבודה, ולא עובדים אך ורק מהבית. יש סיבה לכך שילדים צריכים בדרך כלל לשבת באותו חלל פיזי עם המורים שלהם. יש סיבה לכך שבית הכנסת הוא מוסד שמרני ומסורתי ולא הפנינג ספונטני. וכנראה יש גם סיבות חברתיות מוצקות לכך שאנחנו עורכים חתונות גדולות מדי. את העובדה האחרונה דווקא הייתי רוצה לשנות, אבל לצערי גם השינוי הזה כנראה לא יקרה בקרוב. אני מתלבט מה לחשוב על זה.
