אני לא כותבת על הכול. על עצמי אני כותבת כמעט הכול. חדורה בתחושת שליחות מוזרה, שבאתי לעולם כדי לשקף את מה שאני מרגישה ועל הדרך לעשות טוב לעוד נשים שחשות כמוני. בהתחלה גם כתבתי על הילדים, לא עליהם אלא יותר מה אני מרגישה כלפיהם. ואז המתבגרות בגרו וכשאני כותבת עליהן אני שואלת לפני כן. עליו תמיד כתבתי מנקודת מבטי. על הארון עם הכבלים, על החולצות שלעולם לא נזרקות. על אוסף הפנקסים מהצבא (אבל יש בפלאפון נוטס!!!). ותמיד מנקודת מבטי. ואם כתבתי משהו אישי־אינטימי־זוגי, שאלתי אותו.
בא לי לכתוב סתם טור של קיץ, על שטויות והרשמות למחנות של בני עקיבא. על קייטנות שבהן יום הפיג'מה הוא האהוב מכולם (קומו ילדים וכמו שאתם לקייטנה. לא־לא, אין צורך לצחצח שיניים וגם לא חובה לנקות את קורי השינה מהעיניים – כמו שאתם, בקו ישיר לזרועות המדריכה. ביי, נתראה באוגוסט). אבל אני לא מצליחה. כי אנחנו עדיין כל כך בתוך השלושים. הוא מסתובב עם הזקן, מציק לקטנות עם הקוצים. הכול עוד כל כך מכווץ. אני מבקשת ממנו לבוא להיות עם הילדים בבריכה והוא אומר שלא בטוח שמותר, ואני מנסה להתבדח ולהגיד לו שאני מבקשת אישור בכתב על כל נצנוץ. אני כל כך רגילה להיות דרוכה במה שקשור לילדים, רוצה לחיות אותם וגם לא לפספס את מה שהם מרגישים. ועכשיו הלב יוצא אליו.
כשהחמישית שלי נולדה בקיסרי, איזו יועצת התפתחותית אמרה לי שאני צריכה לחזק לה את השרירים. כי כשתינוק עובר בתעלת הלידה, משהו בטונוס השרירים שלו, בכוח שהוא מפעיל, מקדם אותו. מחזק אותו. אני מרגישה שכל המשפחה המורחבת עברה איזו תעלה כזאת. ואנחנו אחרים עכשיו. ועם תום השבעה כל אחד הלך לבית הפרטי שלו ומשהו אחר מתחיל. הנצחה שכזו. חלק מהילדים שמו תמונה שלהם עם סבא בחדר. חלק ממשיכים לדבר על היום שזה קרה.
בא לי לכתוב סתם טור של קיץ, על שטויות והרשמות למחנות של בני עקיבא. על קייטנות שבהן יום הפיג'מה הוא האהוב מכולם. אבל אני לא מצליחה. כי אנחנו עדיין בתוך השלושים. הכול עוד כל כך מכווץ
זוהי זכות שהילדים שלי גרים במושב וחווים רב־גיליות. כמעט כולם מכירים את כל המשפחות של כולם. ואפילו בגן כולם היו עצובים כששמעו שסבא של זוהר נפטר. אני זוכרת כשסבא חיים שלי נפטר. הייתי בכיתה ט'. אומנם לא גדלתי במושב, אבל זכיתי לחזות בכיבוד הורים מהמדרגה הראשונה כשבשנותיו האחרונות סבא עבר לגור איתנו. דירה קטנה בעיר, זוג עם שלושה ילדים, וגם סבא הצטרף. "כשהלב פתוח יש מקום לכולם", סבתא רוני תמיד אומרת לילדים שלי. אז היינו שם עם סבא, כשהיה בריא, כשנחלש, כשחלה. ידענו שהמצב ממש קשה כשהוא הפסיק ללכת לבית הכנסת. מה שהיה בנפשו כל חייו, כולל במלחמת המפרץ, כשסקאדים חולפים לו מעל הראש. הייתי בסמינריון כשסיפרו לי שהוא נפטר בחנוכה בבית החולים, ומיהרתי לחזור להלוויה. זו הייתה ההלוויה הראשונה שלי. והיא הייתה עצובה כל כך.
הטור הזה יפורסם ביום שישי, ובמוצאי שבת נציין את האזכרה של סבתא צילה שלי. סבתא חלתה מאוד, ונפטרה שלושה שבועות אחרי החתונה שלנו. "נתנה לנו את החתונה ואת השבע ברכות ולא לקחה פוקוס", צחקנו. היא נפטרה בי"ז בתמוז. פסק התמיד, כמו שאומרים. גם עם סבתא צילה זכיתי לראות כיבוד אם וכיבוד סבתא. הנכדים גדלו, והיו שזכו להקפיץ אותה לחוג במועדון או להביא אותה אלינו לשבת. ועדיין כשנפטרה, וכבר לא הייתי בכיתה ט' אלא גדולה יותר בעשור, התקשרתי לישראל בן־דודי ופרצנו בבכי. דומעים שנינו, בראשינו חלפו מאות זיכרונות ועשרות טעמים וחוויות עם הסבתא המיוחדת הזו.
כשקראנו את פרקי התהילים בסיום השבעה, פסוק אחד מהאות ל' הדהד בי: לעולם לא אשכח פיקודיך כי בם חייתני. כל כך הרבה שנים בגיל ההתבגרות אנו פוסלים את כל הערכים שגדלנו עליהם, ואחר כך אנחנו הופכים להורים ונפתחים וחוזרים אליהם. לפעמים צריך לנטרל את הפעולות שאולי אנחנו לא מתחברים אליהן, כדי להבין מהו הערך העומד מאחוריהן. מסבא חיים למדתי את ערך הלימוד והעבודה, מסבתא צילה את ההישרדות והרצון להמתיק את החיים. מסבא חיים למדתי אומץ, מסבתא צילה למדתי להיזהר. הלוואי שכמו שראיתי את הוריי ולמדתי מהם, ככה הילדים שלי רואים אותנו ולומדים מאיתנו ומנסחים לעצמם את הערכים מתוך הפעולות.
ותאכלו תפוח. תפוח ביום מרחיק את הרופא. את זה סבתא צילה שלי הייתה אומרת, ואני אומרת לילדים שלי בכל יום.
Revitelzon@gmail.com
