לצער בתשעה באב, על בית שנחרב, קל להתחבר. לעומת זאת, הצער של שבעה עשר בתמוז זר לעידן הזה. פריצת חומה נחשבת אצלנו לשאיפה מופלאה, חשיבה מחוץ לקופסה, סטארטאפ.
"חומות חמר סוגרות עלייך, אחות קטנה, חבל עלייך", תשיר רחל שפירא המופלאה בקולה של האחות הגדולה, כאילו מזהירה אבל בעיקר מעריצה את אחותה הצעירה שהעזה לעשות מה שהיא לא, כשהיא מסרבת להיות עוד אחת בעדר. "טליה דחויה, חרפת העדר!", היא תפחד עליה, "אחות קטנה, את לא בסדר…"
כך ממש מתואר מאבק הבריונים בירושלים ברבן יוחנן בן זכאי, המיושן בעיניהם. הוא ישאף להשאיר סביב ירושלים את חומת ההגנה הזו, הם ישאפו לפרוץ במתקפה מול האויב. הוא יזהיר כמו אח גדול את היוצאים מן העדר, ואולי, אולי יעריץ בהם את מה שהוא שכח מזמן, את השאיפה לחיות בעולם ללא חומות.
איך נדע מתי יהיה המפץ בריאה של עולם חדש וטוב, ומתי הוא יהיה החורבן עצמו? לפי חז"ל, השאלה האחת והיחידה תהיה: האם באת מאהבה?
זו אולי השאלה הנשית הנפוצה ביותר שאני נשאלת בכל מיני צורות: להישאר או ללכת? איזו מהאפשרויות נחשבת לגבורה ואיזו לתבוסה? וההקשר לא יהיה זוגי דווקא: זו תהיה שאלה בקשר למקום עבודה, מקום מגורים, מקום לימודים, מטפלת שנקשרנו אליה. אולי מן הראוי להמשיך למקום אחר? לשבור את חומות החמר האלה?
ההיסטוריה היהודית תייחס חשיבות לארבעה מפּצים מכוננים: הראשון יהיה בריאת העולם. לפי המקובלים, ברא הקב"ה אור ענק וכלים קטנים. כשפגשו האורות בכלים, הם נופצו. הקב"ה שובר חומות חמר.
המפץ השני יהיה מפץ הלוחות בשבעה עשר בתמוז. משה יֵרד מן ההר ועם ישראל ירקוד סביב עגל. משה יעשה לכאורה מעשה נורא וישבור את התורה שזה עתה קיבל. הקב"ה, לעומת זאת, יבטא בשקט, בפסוק האחרון שבתורה, הערצה לאחות הקטנה הזו: "ואת היד הגדולה אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ששיבר הלוחות לעיניהם…" יישר כוחך ששיברת!
המפץ השלישי יהיה בפריצת חומת ירושלים בשבת הזו, שבעה עשר בתמוז.
המפץ הרביעי הוא בתשעה באב, כשנופלות חומות הבית ומספרות את אגדת החורבן של כולנו, עד היום.
איך נדע מתי יהיה המפץ בריאה של עולם חדש וטוב, ומתי הוא יהיה החורבן עצמו?
לפי חז"ל, השאלה האחת והיחידה תהיה: האם באת מאהבה?
האם כשהאחות הקטנה שואפת לפרוץ חומות חמר זה מפני שהיא מסרבת לראות את עצמה בתור אישה שתמות ללא אהבה, או שהיא מונעת בעיקר מהשאיפה לנקום ולהחריב את המקום שבאה ממנו?
האם כששתי מפלגות חוברות אישה אל אחותה במיני־מפץ פוליטי, הן באות מאהבה ומאמינות בעולם חדש, או שמא, שוב, המפץ החדש הזה יכלא אותנו בחומות חמר שאין מהן מוצא?
מפצים גדולים הם תכופות בריאה וחסד, ולפעמים ממיטים חלילה אסון על כולנו, אבל דבר נפלא אחד יש באגדות חורבן: הן שוב ושוב יכריחו את כולנו לעסוק במושג הבלתי מושג "אהבה", ושוב אהבה ושוב. כך אני נוסעת עכשיו שלושה שבועות בעקבות האהבה, למפגשים דתיים ושאינם, באותם נושאים ממש: אהבת חינם, שנאת חינם, איכה ואייכה.
ואני מאוהבת באורות האדירים של הימים האלה שמנפצים את כלי החמר הקטנים שאנחנו והופכים אותנו, למשך שלושה שבועות, לחברה בריאה שפורצת את החומות של עצמה. אני אלך מעיר לעיר וממדינה למדינה בימים האלה כדי לדברר את האהבה, מפני שזה מה שעשו פורצות החומה הגדולות ביותר בהיסטוריה: בנות צלפחד. "כן בנות צלפחד דוברות", יאמר הקב"ה למשה שניצב לראשונה מול חמש נשים שזוכות לעבור את חומות הירדן לארץ ישראל כשהוא נשאר מאחור. הן ידברו גם על מצבן הגרוע, כלואות בחומות חמר: "למה ייגרע?", הן ישאלו, אבל יבואו בשם כל הנשים שמסרבות לוותר על אהבה ובית ואחוזה. הן דוברות האהבה הרהוטות ביותר של ההיסטוריה היהודית, וכמה חסרות דוברות כאלה בשפה הפוליטית של בחירות 2022.
"בנות צעדה עלי שור… אלה בנותיו של יוסף הצדיק, בנות צלפחד, ו'שור' לשון חומה ולשון ראייה, שראו מה שנבצר מאחרים לראות, כי החומה רואה מה שנעלם על ידה מעיני אחרים". הן ראו אהבה היכן שאי אפשר לראות אותה, הן דיברו עליה מדי יום, "את לא נרגעת", הן לחשו זו לזו בפחד ובהערצה, "את משוגעת, מה את יודעת על חומות חמר".
אחות קטנה, תהיי בריאה. תשברי חומות חמר, אבל רק אחרי שהתמלאת שלושה שבועות בלימודי האהבה, רק אחרי שזיהית גם בתוך הקירות שסגרו עלייך גילויי חסד וחמלה מרגשים, רק אחרי שחרשת את המושג שנאת חינם, רק אז תדעי שחומות יכולות ליפול גם כשהן מתפקעות מגעגועים לאהבה. הן לא נופלות רק משנאה. אם תרצו, אין זו אגדת חורבן.
