קבלת הפנים באירוע ההשקה של פסטיבל הקולנוע שומרון התנהלה כמו בכל פסטיבל אחר: היה בופה לאניני טעם, הרכב מוזיקלי שעשה עיבודים מגניבים לפסקולים קולנועיים, מינגלינג בין יוצרים ואפילו ייצוג קל לגברים בחליפות ונשים בשמלות ערב. שמחתי לגלות שאת רוב האורחים והיוצרים אני לא מכיר, מה שאומר שיש הרבה יוצרים מהשומרון (או שאני לא יוצא מספיק מהבית). שאלתי את עצמי מי מהבמאים הגדולים מוכן "לצאת מהארון" ולקבל פרס בפסטיבל המתקיים בשומרון, וזו הייתה גם הזדמנות להתבונן באירוע ולשאול: מה קורה כאן, בעצם? האם זה אירוע אמנותי או פוליטי?
כמי שגדל בחברה דתית שהעיסוק בה באמנות היה זניח ואפילו מאיים, התרגשתי לראות זקנים ומטפחות ממלאים את האולם. מועצה שמקדישה באמנות מעידה במשהו על היחס הבין חומר לרוח, בין הביטחון הכבישים והתשתיות שאי אפשר לחיות בלעדיהם ובין האמנות, שהחיים יהיו אפורים יותר בלעדיה. אז כיבדתי את ראש המועצה שנאם, ונעניתי למנהלת הפסטיבל שביקשה שנקשיב למשק כנפי ההיסטוריה של פסטיבל השומרון הראשון, וחיכיתי להקרנת הסרט. אלא שביני ובינו עמדו נאומי הפוליטיקאים: חילי טרופר ומירי רגב.
המנוע הפוליטי יכול להתאים לעשייה חדשותית חשובה, אבל לא יאפשר מוטיבציה לאורך זמן במסע הארוך של היוצר כדי לספר סיפור שחשוב לו
טרופר דיבר על גיוון תרבותי ועל עושר שיכול להיווצר דווקא מהשונות. רגב מצידה דיברה על שבירת ההגמוניה של קרנות הקולנוע, על החונטה של היוצרים ועל המהפך המזרחי, הדתי והלאומי שהיא הובילה בתרבות. הנאום התארך והתארך, והרגשתי כקהל שבוי במרכז הליכוד. שתי תחושות חזקות התעוררו בי. הראשונה – מה הקשר לקולנוע? לאמנות? למה להזמין חברת כנסת שהשיח והעשייה שלה פוליטיים לערב שמוקדש לאמנות? וקול שני אמר לי: למה אתה מיתמם? תיזכר בפרויקטים שלא הצלחת להשיג להם מימון מסיבות פוליטיות כנראה, ותיזכר בפעמים שהיית לקטור בוועדה ושמת לב שאתה היחיד שהוא דתי, לאומי ואולי גם ציוני.
אני רוצה להניח שתי הנחות יסוד שאפשר וצריך להתווכח עליהן. הטענה הראשונה היא שכל אמנות היא פוליטית. במובן הזה, האמנות היא כלי להנצחת הקיים, וככזאת היא פוליטית ומשרתת את המצב הקיים, המעמדי והחברתי. בחירת גיבור הסרט (המעמד החברתי שלו, מגדרו, הקונפליקטים שמפעילים אותו) היא פוליטית – את מי ואיך נייצג ואת מי נדיר מהמסך. יש גם קשר ברור בין העמדות האידאולוגיות של הצופה ובין חוויית הצפייה שלו, ולעיתים גם יש לכך קשר לשאלה אם יאהב סרט או לא. כנ"ל לגבי לקטורים שמנווטים את תקציבי קולנוע.
הטענה השנייה שלי היא שיצירה חשובה חייבת להיוולד מהאישי, מתוך חומרי היסוד של החיים – חלומות, אכזבות, בדידות וחמלה. אמנות פוליטית שמונעת מהרצון לייצר שינוי חברתי עלולה לפנות לראש, לאידאולוגיה של הצופה, ולא לעבור דרך החוויה האמנותית, שמזמינה את הצופה ל"תהליך" אישי שמפגיש אותו עם "חומרי החיים" הראשוניים של עצמו דרך המסע שעוברות הדמויות.
במובן הזה, אמנות לא עושים באגרוף או בסימני קריאה וחינוך לא עושים מתוך מאבק. אם אכתוב, למשל, מתוך תודעה שהפרוגרסיבים משתלטים על העולם והתסריט שאכתוב יציל אותו, או להפך, שהשמרנות והמסורתיות חוזרות ובגדול והיצירה שלהן היא האצבע בסכר, אייצר מניפסט עם הרבה מסר ומעט אמנות.
צריך להכיר תודה למירי רגב שפעלה להשיג תקציבים ולהציע גיוון תרבותי בלקטורים בקרנות למיניהן. ההיצע הקולנועי והתרבותי שקיים היום אינו מגוון מספיק. לצד זה אני קורא ליוצרים לשכוח את זה כשנכנסים למרחב המקודש של היצירה. להניח את השאלה על המשמעות הפוליטית של התסריט מחוץ לדיון. אמנות לא עושים אל מול אמנות של מישהו אחר, או כדי "להראות להם". הגיוון התרבותי, הייצוג של סיפורים עם הנוף ותמונות החיים מעולם המתיישבים, ייעשה לא כזרוע אידאולוגית של הפוליטי אלא מתוך עידוד למתיישבים לספר את הסיפור שלהם (וכן, אני יודע שיש מסורת חשובה של אמנות פוליטית).
המנוע הפוליטי יכול להתאים לעשייה חדשותית חשובה, אבל לא יאפשר מוטיבציה לאורך זמן במסע הארוך של היוצר כדי לספר סיפור שחשוב לו. לעומת זאת, חממה שמאפשרת ליוצרות ויוצרים להאמין בסיפורים שלהם, ובאסתטיקה שגדלו לתוכה, יכולה לעזור ליוצר בבדידות הזהותית שהוא עלול לחוש בפסטיבלים אחרים שהוא מסתובב בהם כדתי, לאומי, ציוני יחיד.
אז פסטיבל שומרון הוא אירוע אמנותי וגם פוליטי, קולנועי וגם אידאולוגי, ואם היו שואלים אותי לפני עשרים שנה, כסטודנט דתי לקולנוע, מה הסיכוי שבמאים מהשורה הראשונה יגיעו לפסטיבל בשומרון, לא הייתי מאמין שזה יקרה. אז גם אם ניר ברגמן הגיע והחליט לתרום מחצית מכספי הפרס ליוזמת שלום בין יהודים לפלסטינים (אני בעד!), זו בעיקר תזכורת לאתגרים הייחודיים שעומדים בפני הפסטיבל בעתיד. וליוצרים אני אומר, בהשראת הדיבר ה־11 של יהודה עמיחי: תהיו פוליטיים. ואל תהיו פוליטיים. אל תטמנו את הראש בחול אבל תשאירו את מעיין היצירה נקי.
הכותב הוא במאי תיעודי ומלווה תהליכי צמיחה ברשת אמית
