בשעה שהימין רדום לקראת הבחירות, האסטרטגיה של לפיד עובדת. ההליכה לבחירות לא הייתה גחמה ולא נבעה מאילוץ שכפתה האופוזיציה או ממגבלה פוליטית. לפיד, כפי שהודה בעצמו, היה מוכן לצרף את המשותפת לקואליציה, ביודעו היטב ששותפיו "מימין" יפגינו את אותו עמוד שדרה אידאולוגי שחשפו בשנה האחרונה, כלומר, כזה של רכיכה מצויה.
עם המשותפת הייתה ללפיד קואליציה. מדוע אם כן החליט ללכת לבחירות? הסיבה היא מגמה ברורה ויציבה של דימום מנדטים. בכל חודש איבדה הקואליציה מנדט לטובת האופוזיציה. תקוות לפיד המקורית הייתה שנוכחות הפסאודו־ימין בממשלת השמאל־ערבים, לצד הצבת בנט כראש ממשלה – אומנם רק בתואר אבל מקושט בכיפה ומצטלם בטלית ותפילין – תייצב תמיכה כלשהי של הימין בממשלה, בעיקר מצד הציונות הדתית ה"לייטית" והימין ה"ממלכתי".
התקווה הזו התבדתה. בפועל, גוש הימין המדולל בראשות הליכוד, שנטשו אותו כולם מלבד החרדים ומפלגת הציונות הדתית, הלך וגדל, בזמן שהתמיכה בקואליציה פחתה. הפסאודו־ימניים שהפנו לימין עורף, איבדו את תמיכתו. המגמה הזו דרשה מלפיד החלטה: למשוך זמן עד שיגיע תורו ברוטציה, כשהתמיכה הציבורית בגוש שהקים מידרדרת בכל חודש, או לעצור, להציב את עצמו כראש ממשלת המעבר (בלי שהיה ראש ממשלה אי פעם), ולקוות שיוכל להגיע אחרי הבחירות ל־61 עם המשותפת.
לפי הסקרים, הדימום נעצר בינתיים, כך שהאסטרטגיה הזו עובדת לא רע. למענה עובדת תקשורת מגויסת, שמסתירה את כשלי הממשלה, מעמעמת את תוכניותיו המדיניות של לפיד, ומתמקדת בביקורת האופוזיציה. עוזרים לה גם כמה אנשי ימין שמשום מה מהדהדים ברגעי מפתח את תעמולת השמאל המכפישה נגד הימין. ובעיקר פועלים לטובתה גם הפוליטיקאים של הימין, שקופאים על השמרים ומסרבים להבין שמשהו מהותי השתנה בפוליטיקה הישראלית.
הימין השבלוני מציג שידור חוזר של עצמו. שוב התקוטטות של סמוטריץ' ובן־גביר, ובקמפיין של הליכוד – קיפאון מחשבתי, ניהולי ואסטרטגי
המפה הפוליטית בישראל התבססה במהלך כל שנותיה על שני עקרונות. הראשון הציב נורמה דמוקרטית שלפיה להצהרות אידאולוגיות יש משמעות פוליטית. אפשר היה להבין את הפוליטיקה הישראלית כציר שנע מימין לשמאל, ופועל לפי מה שמכונה "עקרון הרצף", שהבטיח שמפלגות לא ידלגו פוליטית זו מעל לזו לעבר הצד האידאולוגי הנגדי. העיקרון השני הציב נורמה ציונית, שמנע גם מממשלות שמאל – אומנם לא באופן מוחלט אבל בהחלט באופן משמעותי – לצרף לקואליציה מפלגות אנטי־ציוניות.
העקרונות הללו הושלכו בידי בנט, סער, ליברמן ולפיד לפח האשפה של ההיסטוריה הדמוקרטית והציונית – והמשמעות דרמטית. לו כך היו פועלים בעבר השמאל והפסאודו־ימין, לו היו מפגינים את אותה הפקרות ציונית ודמוקרטית, הימין היה מפסיד ברוב הבחירות שבהן ניצח. התפנית הזו כל כך מוזרה, משונה וחסרת תקדים, שהיא טורפת את כל הקלפים של המערכת הפוליטית בישראל.
אבל הימין הרדום ממשיך בשלו. הוא בטוח שהוא הפיל את הממשלה, שבפועל שלטה בעיתוי הבחירות לנוחותה. הוא לא מבין שמשימתו היום גדולה מאי פעם, מפני שהוא צריך לנצח כעת בהיעדר שני העקרונות שעזרו לו, משימה שלא הייתה לו מעולם בעבר. גוש הימין המדולל – הליכוד, החרדים והציונות הדתית – צריך להגיע לבדו ל־61, משום שאפשר להעריך בסבירות גבוהה שבכל תרחיש אחר, תקום ממשלת שמאל־ערבים.
פרשנים שונים מעלים כל מיני אפשרויות לממשלות תאורטיות אחרות. אך בניתוח פוליטי בסיסי קשה להאמין שתרחישיהן ריאליים, והן מצטיירות יותר כתעמולת בחירות שבאה להרדים את הימין. כזה הוא למשל הרעיון שגנץ יחבור לגוש הימין אחרי הבחירות. אין לגנץ שום אינטרס לעשות זאת; ראשית, הוא היה יכול לעשות זאת כעת, והעדיף בחירות, כולל צירוף סער לרשימתו. שנית, אין דבר שנתניהו יכול להציע לגנץ שלפיד לא יציע, ובתנאים שכאלה גנץ יעדיף את לפיד. גם מפני שהוא איש שמאל עם גישה פקידותית מובהקת, וגם מפני שהוא יעדיף להיות מאותרג ומחובק על ידי התקשורת ומערכת המשפט.
כך שהמשימה של הימין גדולה מאוד. מבחינת הקמפיין היא מתחלקת לשתי משימות: להעלות באופן משמעותי את אחוזי ההצבעה במעוזי הליכוד (אצל החרדים והציונות הדתית הם גבוהים), ולדכא באופן משמעותי את אחוזי ההצבעה של כל מרכיבי הגוש שמנגד: הימין המזויף, השמאל (מלפיד ועד מרצ), והערבים.
כדי לעשות זאת בהצלחה, הימין צריך לעבור התפכחות מהירה וכואבת. אם מנהיגיו מאמינים שהשנה האחרונה של הממשלה וכשליה יספיקו, והם יכולים פשוט לחזור על התנהלותם מארבעת הסבבים הקודמים – הם עלולים לגלות שזו טעות מרה. לא רק שתקום ממשלת שמאל־ערבים, היא גם תהיה יציבה יותר מהנוכחית, מאחר שמחוללי אי־היציבות שלה פרשו.
במילים אחרות, אם הימין יתנהל לפי אותם הרגלים, נקבל את אותן תוצאות. למרבה הצער, זה נראה הכיוון כרגע. בגוש "רק לא ביבי" יש רחש־בחש של איחודים מפתיעים (גנץ־סער) וחילופי ראשים (פרישת הורוביץ מראשות מרצ), שמטרתם להבטיח שכל המפלגות תעבורנה את אחוז החסימה. השמאל מוודא שלא יהיו בזבוזים בקלפיות, וניגש לבחירות האלה חמוש בקמפיין מתואם ומהדהד של מסרי רק לא ביבי ושנאת חרדים והליכוד.
מול ההתרחשויות הללו בשמאל, הימין השבלוני מציג שידור חוזר של עצמו. שוב התקוטטות של סמוטריץ' ובן־גביר בצד אחד, ובצד השני, בגזרת הקמפיין של הליכוד, קיפאון מחשבתי, ניהולי ואסטרטגי. נתניהו מבזבז את השריונים שלו ומשתמש שוב בדיוק באותם צוותים ומסרים. הפרישה האחת, של שטייניץ, איננה לטובת הליכוד, ואף שבפריימריז של הליכוד יש לקוות שייכנסו מועמדים חדשים ומעודדים, לבדם הם לא יספיקו לנוכח גודל האתגר.
הבחירות הללו עשויות להיות גורליות לא רק ברמה הלאומית – והן בהחלט כאלה – אלא גם להיות נקודת קצה בהיסטוריה האישית של בנימין נתניהו. אם שוב לא ינצח, בפעם החמישית, אחרי שנה של ממשלת שמאל־ערבים ולקראת עוד כמה שנים שכאלה, הוא יתקשה – אם בכלל ירצה – להישאר מנהיג המחנה הלאומי.
לכן אסור לנסות עוד מאותו מתכון כושל. נתניהו והליכוד חייבים להסתער על הבחירות האלה עם אסטרטגיה רעננה, צוותים חדשים, מפלגה מלהיבה ומסרים מעודכנים. בעבר נתניהו ידע להמציא את עצמו מחדש. כעת מוטל עליו, מול כל הקשיים והאתגרים שנוספו, לעשות זאת שוב.
