בכל פעם שמגיע לישראל אורח רם מעלה, ובכל פעם שפוליטיקאי ישראלי בכיר (נשיא, ראש ממשלה, שר) נוסע לאירוע חשוב בחו"ל מכסה התקשורת הישראלית את האירוע וטוב שכך. הכיסוי התקשורתי לאירוע נחלק אופן דיכוטומי לשני חלקים: מחד גיסא הפרשנות הרצינית והחשובה על משמעות הביקור, המפגש, הנאומים, הניירות, ההסכמים וההבנות, ומאידך גיסא הברברת האינסופית, הטפשית והדביקה על הדברים השוליים, הלא חשובים והלא משמעותיים המתלווים בהכרח לכל אירוע שמעורבים בו בני אדם.
דוגמאות: כאשר נפגש פוליטיקאי ישראלי, במכוון או באקראי, במסדרון בינלאומי כלשהו, עם אח"מ ממדינה ערבית שאיננה מקיימת יחסים עם ישראל או שיחסיה עם ישראל צוננים (מצרים, ירדן) מייד שוקעת התקשורת הישראלית בשאלות טיפשיות כמו: האם האח"מ הערבי הביט לעבר הישראלי? האם הוא בכלל ראה אותו? האם הוא חייך אליו? האם לחץ את ידו? האם הוא דיבר איתו? האם הוא ידע שהוא ישראלי?
אם האח"מ הישראלי אכן ישב ודיבר עם האח"מ הערבי מיד עולה הדיון בקרב הפרשנים הרציניים על שאלות רציניות: במה דנו האח"מים? על מה הסכימו? על מה לא הסכימו? האם היו חילוקי דעות ביניהם? האם נמסרו הבטחות הדדיות? האם השיחות מעידות על קשרים אחרים הנמצאים תחת הרדאר התקשורתי? האם הסכימו להמשיך בשיחות?
לעומת זאת, כתבי השטות ופרשניה יברברו על מחוות ועל שפת הגוף של שניהם, כאילו שהפרשנים הישראלים מבינים משהו על קוד ההתנהגות ושפת הגוף בתרבויות הערביות. האם הם ישבו קרוב או רחוק זה מזה? באיזו שפה דיברו? מה אכלו ומה שתו? האם לחצו ידיים לתצלום משותף? האם לחצו שתי ידיים או ארבע? כמה שניות נמשכה לחיצת הידיים? האם חייכו זה לזה? האם התחבקו? האם התנשקו? כמה נשיקות? שתיים? ארבע? מה לבש האח"מ הישראלי מול מה לבש האח"מ הערבי? (כמה פרשנים ישראלים יודעים משהו על קודי הלבוש השונים זה מזה בחברות הערביות? כמה פרשנים ישראלים יודעים שכאשר שליטים ערבים מתנשקים זה עם זה הם לפעמים מתכוונים לאמיתו של דבר לחפות על הסכינים הארוכות שהם תוקעים זה בגבו של זה?)
פעם שמעתי פרשן מעיר הערה מזלזלת על אמיר ערבי שהגיע למפגש חשוב עם מנהיג מערבי כשהוא נועל סנדלים. הפרשן האוויל הסיק מהסנדלים שהאמיר מזלזל במנהיג המערבי כי אם היה מכבד אותו הוא היה נועל נעליים ולא סנדלים. טעותו של הפרשן נובעת מהעובדה שהוא מודד את מלבושיו של האמיר הערבי בסרגל המדידה של התרבות המערבית הקובעת שלאירוע רשמי אדם יגיע בנעלים, ולחוף הים הוא ינעל סנדלים. הפרשן לא מבין שבאמירויות המפרץ, סנדלים הם סמל מעמד אריסטוקרטי, כמו אצל הרומאים בזמנם, ואילו את הנעליים אדם נועל כשהוא יוצא לעבודה פיזית או לטיול רגלי באזור טרשי.
ההיתפסות של הפרשנים לענייני חיוך או לחיצת ידיים נועדה להכניס מלל לדיווח פתוח כי הפרשנים היושבים באולפן אינם חשים בנוח אם הם לא ממלאים את כל הזמן במלל, ואחרי שמיצו את הדיבורים עם הדברים החשובים הם עוברים לדבר על הדברים הלא חשובים, העיקר לא לשבת בשקט. הדגמה יפה לברברת כזו קיבלנו אתמול (ד') אחרי שמטוסו של ביידן נחת, דלתו נפתחה ובמשך דקות ארוכות כוונו המצלמות אל הדלת הפתוחה כדי לתפוס את הנשיא ביידן מופיע בה. במקום שהשדרנים ישאירו את הצופים בשקט מתוח, כמו שחשו האח"מים הנוכחים בנתב"ג, הם בירברו לצופים במוח במשך דקות על שטויות ללא טעם.
אבל הדברים חמורים הרבה יותר: שכנינו, שחלקם הם גם אויבינו, קלטו מזמן שהישראלי, או יותר נכון: היהודי, רוצה בכל מאודו לקבל חיוך, לחיצת יד, מחווה, והוא מוכן לשלם הרבה עבור המחווה חסר המשמעות הזה: הוא מוכן להפקיר חלקים ממולדתו, הוא מוכן לבטל את הכרזת ריבונותו על בקעת הירדן שלו, הוא מוכן להקפיא את הבניה במולדתו יהודה ושומרון והוא מוכן לערער את ריבונותו בעיר בירתו. רק תן לו חיוך וכבר כל דרישותיו הסתלקו. לחץ את ידו והוא המאושר באדם.
ההתנהלות ההזויה הזו של פרשנינו ועיתונאינו מעניקה לנו תדמית של נמושות, סמרטוטים וסחבות, שכל אחד יכול לדרוך עלינו ואנחנו נגיד בגאווה שאנחנו סוחבים את משא העולם, או לירוק עלינו ואנחנו נקבל את המחווה הזו באהבה ונספר לעצמנו שזה גשם. העיקר שיתייחסו אלינו. הדוברים בתקשורת אינם מבינים שהדגש החזק שאנו מעניקים לדברים השוליים הללו מחליש את עמדתנו במשא ומתן על הדברים האמיתיים, כי כאשר פוליטיקאי ישראלי חש שהציבור מתוכנת לרצות מחוות הוא יסתפק במחוות ויוותר עבורן על נכסים אמיתיים.
האובססיה שלנו לקבל חיוך, לחיצת יד וחיבוק נובעת מאלף ותשע מאות שנות גלות שבה היינו דחויים ושנואים, נרדפים ומושמדים, ומרגע ששבנו לארצנו אנחנו רוצים בכל מאודנו להתקבל כשווים בין האומות, ולהשתתף בחגיגת החיוכים והצ'פחות הבינלאומית. אנחנו לא מבינים שכרטיס הכניסה למועדון הבינלאומי אינו נובע מהתשוקה שלנו לקבל חיוך אלא מהביטחון העצמי שלנו הבנוי על הישגים והצלחות ומתחושת צדקת הדרך שאותה אנחנו מקרינים. כאשר ביטחון עצמי זה מוקרן החוצה האחרים לוקחים אותנו ברצינות והם מחפשים את קרבתנו, את החיוך שלנו ואת לחיצת ידנו, ואם הם יהיו נחמדים אז ניתן להם גם חיבוק.
יש אמירה המיוחסת לרבי מקוצק: "יותר משקשה להוציא את היהודים מהגלות, קשה להוציא את הגלות מהיהודים". התשוקה שלנו למחוות והאובססיה העיתונאית להבליט אותן הן שריד מהמנטליות הגלותית שנסחב אחרינו אל עידן העצמאות ושהגיע הזמן להיפרד ממנו לשלום.
