התור האינסופי במכון הטסטים הירושלמי היה יכול להפוך בקלות לחוויה סיוטית בשבילי. אני אדם שסובל מאוד בתורים: ברגעים האלה אני מרגיש שהחיים שלי מתבזבזים בצורה הכי לא איכותית שיכולה להיות, ממש נוזלים בין האצבעות, וזה מוציא ממני דברים רעים. בעיקר כלפי עצמי, זה המזל. אבל הפעם החלטתי לעשות כל מה שיכולתי כדי לשמור על איזון נפשי. תרגלתי נשימות, הבאתי כמה ספרים, שמרתי בספוטיפיי כמה פודקאסטים מעניינים והכנסתי את עצמי לתוך תור המכוניות. לא עברו דקות ספורות ולפתע שמעתי צפירות חזקות וצעקות. ברגע הראשון לא ייחסתי להן חשיבות, בכל זאת מכון טסטים, בכל זאת תור, בכל זאת חום אימים, בכל זאת מדינת ישראל. אבל אז ראיתי לפתע את בנצי שם בדוי מגיח מאחת המכוניות בפרצוף אדום מכעס וצועק לתוך מכונית קטנה. מחוצֵֶף! מחוצֵֶף! אתה לא רואה שאני עומד פה?! מהמכונית הקטנה יצא בחור עם משקפיים אטומים כאלה של ספורטאים, התקרב לבנצי שם בדוי וצרח עליו בחזרה, תחזור לאוטו שלך אידיוט! אבל בנצי לא נרגע והמשיך לצרוח: מחוצֵֶף! מחוצֵֶף!
אנשים ניסו להרגיע את בנצי אבל זה לא עזר. אז אני, שגם ככה הייתי צריך לסדר משהו בביטוח שלי, יצאתי מהתור, חניתי בצד והתקדמתי רגלית לכיוון המכונית של בנצי, שכבר נכנס אליה בחזרה והדליק סיגריה. לא נפגשנו הרבה זמן, והבחנתי שהוא שמח לראות אותי אבל עדיין לא לגמרי רגוע. הוו! רֶבּ עיידן, שלום עלייכם. אתם בתור פה? הוא שאל ואני אמרתי שבגדול כן, אבל יש לי פה קודם איזה עניין לסדר, משהו שקשור לביטוח. אז בנצי אמר, בוא־בוא, כנס למזגן. אז נכנסתי ובנצי שאל מיד, אתה ראית את המחוצֵֶף הזה? אמרתי לו שראיתי אבל שלא בדיוק הבנתי על מה הייתה כל המהומה, אז בנצי הסביר שהבחורצ׳יק המחוצֵֶף עקף אותו בתור. אז אמרתי לו, תאמין לי אחי שגם לי קשה עם תורים, אפילו יותר ממך, אבל אני דווקא זוכר אותך בחור רגוע, לא כזה שיוצא מהכלים וצורח. בנצי ינק מהסיגריה שלו בעצבנות ואמר לי, למעיישה אתה צודק, אבל הלחץ עושה את שלו.
בנצי לקח נשימה עמוקה ואמר, רֶבּ עיידן, תגיד, כמה שנים לא בחנו אותנו? ספרת? מאז המבחן כניסה לישיבה גדולה, שגם הוא לא היה מבחן ממש כי אבא שלי הכיר את המשגיח
אז שתקתי רגע, כי חשבתי שאולי בנצי מתמודד עם איזה משהו משמעותי בחיים עכשיו, אולי איזו בעיה רפואית חלילה, או מצוקת פרנסה או חינוך ילדים, אז שאלתי אותו בעדינות אם הכול בסדר ואם אני יכול לעזור במשהו, אבל בנצי הניד בראשו לשלילה, הסתכל עליי ושאל, מה, אתה לא לחוץ? ואני אמרתי, לחוץ מה, בכללי? ובנצי אמר, לא־לא, עכשיו, אתה לא לחוץ? ואני עניתי לו, לא אחי, ממה יש לי להיות לחוץ? אז בנצי רק החווה בראשו לכיוון הכניסה למסלול של הטסטים. ואני שאלתי, מה? ובנצי עשה שוב את התנועה עם הראש ואני שוב שאלתי מה, ואז בנצי אמר, פעם ראשונה שלי. ואני שאלתי, פעם ראשונה בטסט יענו? ובנצי הנהן. אז אמרתי לו, נו אחלה. מה מלחיץ בזה? אז בנצי אמר, לא התכוננתי, לא כלום. ולרגע לא הבנתי שום דבר, אז אמרתי, רגע רגע. פוס משחק. בוא תסביר לי הכול מהתחלה אחי.
בנצי לקח נשימה עמוקה ואמר, רֶבּ עיידן, תגיד, כמה שנים לא בחנו אותנו? ספרת? מאז המבחן כניסה לישיבה גדולה, שגם הוא לא היה מבחן ממש כי אבא שלי הכיר את המשגיח, אבל בוא נגיד שזו הייתה הפעם האחרונה שעמדתי בסיטואציה שבה בודקים אותי על משהו שלמדתי. או שהייתי אמור ללמוד. זהו. מאז כל שנות הישיבה גדולה אף אחד לא ידע אם למדתי, מה למדתי, כמה למדתי, אם אני מונח בחומר, כמה אני יודע אותו לעומק. נאדה. היו תקופות שזה היה נחמד, אבל אז, קצת אחרי שהתחתנתי הלכתי לעשות תיאוריה. מירי אשתי אמרה לי שאני חייב רישיון. אז למדתי טוב־טוב מהספרים של התמרורים, אבל ברגע שנכנסתי לאולם של המחשבים של התיאוריה הרגשתי פתאום איך הפנים שלי נהיות לבנות ואיך הפה שלי מתייבש ואיך אני צריך ללכת דחוף דחוף לשירותים. וככה למרבה הבושה נכשלתי בשבע תיאוריות רֶבּ עיידן! אתה מאמין?! אף אחד לא בחן אותי שנים ועצם המחשבה על זה שאני עומד למבחן גמרה אותי.
אז טפחתי לבנצי שם בדוי על הכתף ואמרתי לו שאני מבין אותו לגמרי, אבל איך זה קשור עכשיו? ואז בנצי השפיל מבט ואמר, גם עכשיו אני בלחץ. לא הספקתי ללמוד לטסט הזה כלום. ואני הסתכלתי עליו ואמרתי לו, חבר, אף אחד פה לא בוחן אותך! בוחנים את האוטו שלך! אתה בסדר גמור! אתה אחלה! ובנצי הסתכל על ההגה ואז עליי ואמר, אתה בטוח? ואני אמרתי, בטוח. ובנצי שחרר נשיפת רווחה ואמר, שיואו. איזה נס.
