מי שלא ראה את חגיגת סיום מסכת יבמות ברשתות החברתיות לא ראה חגיגה דיגיטלית מימיו. סטטוסים ופוסטים, סרטונים ותמונות – כל טוב הארץ הווירטואלית שנגדשה בשלהי השבוע שעבר בשמחה אמיתית של לומדי הדף היומי, בסיום אחת המסכתות הקשות בתלמוד הבבלי. כגודל המאמץ גודל השמחה. לפחות.
המסכת הידועה לשמצה מוגשת ללומד המתחיל בצירוף אזהרת מסע מצד כל מי שכבר פתח אותה. אלה אומרים שאין לכם בכלל מה לנסות, והכי טוב לדלג; אלה מציעים שתקראו בלי להבין, רק כדי לסמן וי; אחרים לוחצים שתוותרו על שיטת "עשה זאת בעצמך", ותסתפקו בהאזנה פסיבית לשיעורים. בכל זאת, מדובר ברצף סוגיות שכבר בראשיתן דורשות תרשימי זרימה כדי להחזיק ראש ולהבין כל קרבה משפחתית מפותלת. וזה קשה לא רק למגדר שלא יודע מה ההבדל בין גיסה לחמות, או בין אחיינית לבת דודה. גם הנשים שבינינו יתאמצו לתמרן בין אישה לצרתה ולצרת־צרתה, בעולם רחוק שנות אור מההווי הפוליגמי.
אבל עם כל הכבוד לאנדרלמוסיה המשפחתית, הקושי האמיתי בלימוד המסכת הפותחת את סדר נשים נוגע לתוכן המהותי, בפרט כשהלומדים הם לומדות. קשה לצלוח את הדיון על יעל אשת חבר הקיני בלי להתכווץ קשות, ואפילו להרחיק לרגע את הגמרא מעלייך. וזה לא שהדרך עד לדף הזה סוגה בשושנים עבור הלומדת התורנית, ולמען האמת גם לא עבור הגבר המודרני. נדרש איפוק רב כדי לצלוח את תפיסת מעמד האישה בתקופה התנאית והאמוראית, כששרשור האירועים נראה כמו משחק חבילה עוברת באלמנה טרייה; נדרשת אמונת חכמים איתנה כדי לעכל את השקלא וטריא הנונשלנטית סביב ייבום קטינות ואינוס רב־דורי בתוך המשפחה. האינטימיות בין הדוד והרעיה היא לא בדיוק הסיפור שם. נכון, הגבר הוא המושפל לכאורה בטקס החליצה, אבל האישה היא "הנזקקת" של התהליך.
אבל זו לא התמונה כולה. אכן, לא פעם לאורך המסכת נבלע גורלה הפרטי של האלמנה נוכח שיקולים כמו חיזוק מעמד הפסיקה ההלכתית, וכמובן שמירת הגחלת של המת הערירי. אלא שבלא מעט סוגיות ניכרת דווקא הדאגה למעמד האישה, בעידן שבו התלות הכלכלית בגבר היא קיומית ממש. חכמים מקילים מאוד בקבלת עדות על מותו של האיש, כדי לשחרר אישה מעגינותה; הם אוסרים על בעל להתגרש מאישה שנטרפה דעתה, במקרה שאין ביכולתה להגן על עצמה מפני מטרידים ונצלנים. ויש עוד ועוד החלטות חז"ליות ברוח זו.
ניכר שחכמינו עשו מאמץ גדול להביא לשיפור במעמדן של נשות ישראל, בלי לפגוע בשורשיה של תורת ישראל: הם לא מבטלים את מצוות הייבום הכתובה בתורה, אבל מעודדים את אחי המת לבחור בחליצה במקרה של פערי גיל מופרכים; הם מקפידים בקנאות על ספק ממזרות, אבל מקילים כאמור בקבלת עדות אישה או עד יחיד המספרים על מותו של הבעל.
לא את כולם הטיעון הזה משכנע. מסכת יבמות הביאה לרשת לא רק שמחת צולחים, אלא גם ביקורת קשה על מידת הרלוונטיות שלה – ולמעשה של סדר נשים כולו – לעידן המודרני. היה מי שדיווח על סגירת הגמרא עד יעבור סדר; אחר קרא לגנוז את המסכתות הללו מכול וכול. אולם האמת היא שלצד הקושי המובן, זו אחת המסכתות היפות והמרתקות. היא דורשת מאיתנו מאמץ שכלי, ומאתגרת אותנו בשלל כיווני מחשבה פשוטים ומורכבים, שנלווים להתמודדות הקבועה של האדם המאמין בעידן הנוכחי.
יש הרבה הסברים לתוכנה המורכב של מסכת זו, ולא, "מדובר בעידן אחר" הוא לא מהתירוצים המניחים את הדעת. קסמה של המסכת הוא דווקא בצניעות שהיא דורשת מהלומדים, ובהבנה שאנחנו לא לגמרי מבינים. ואם לדייק: לגמרי לא מבינים. זה נכון ביחס לסדר נשים, וזה נכון לשורה שלמה של מופעים הלכתיים, והם מעניינים ומאתגרים גם כשאין להם נגיעה למעמד האישה. החיים בתקופה המודרנית, על יתרונותיהם וחסרונותיהם, צפים בכל דף בגמרא וביומן השנתי שלנו. ההתנגשות הבלתי נמנעת הזו מוציאה הרבה זעם, אבל גם המון חוכמה ועומק. את לומדת ומתייגעת על הסוגיות המפותלות והארכאיות, עם בטן מתכווצת ולב פתוח, יראת שמיים ותסכול; את זעה באי נוחות, אבל גם מתנדנדת בדבקות. באופן מפתיע, שתי התנועות הללו הולכות יחד. ככה זה כשיונקים מתבונת הדורות וגם מתורת חיים.
רבות בונות
עד לא מזמן, נשים לא היו חלק מהשיח הזה. אולי הסיום הטרגי של ברוריה אשת רבי מאיר הוציא להן את החשק ללמוד תורה לאלפיים שנה. היום רבות מהן כבר מפגינות שליטה במרחב התורני כולו. הן בולטות במיוחד סביב הדף היומי, עד שהבדיחה ברחוב הדוסי אומרת שגברים נמנעים מהלימוד הזה משום "לא ילבש" (בגדי אישה). המגדר שנדחק, שנדרש להשלים בעשר אצבעות ובחריקת שיניים את מה שהגברים נחשפו אליו כבר בכיתה ה', מתנאה היום ברבניות, בנשות הלכה ובמומחיות תלמוד במישור הרבני והאקדמי. ובכל זאת, נראה שאצל חברים רבים מדי במגזר הדתי, לימוד התורה של הנשים מוערך אבל לא מבורך.
יבמות היא אחת מארבע מסכתות שמסתיימות במילים: "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר: וכל בנַיִך לימודי ה' ורב שלום בניך". בשתיים מארבע המסכתות (המתחברות לראשי התיבות בני"ך – ברכות, נזיר, יבמות, כריתות) נוסף הדרש: "אל תקרי בניך אלא בוניך". כמו בבניית הבית גם בבניית עולם התורה, נדרשת עבודה שתחבר ליצירה אחת את כל העוסקים בה: האדריכל והרצף, הרתך והזגג, המהנדס והצבע. העשורים האחרונים הביאו לבית המדרש העשיר בעלוֹת מלאכה נוספות, שמצוידות באמנות משל עצמן. אל חשש, אמנות זו לא באה להוריד או לבטל את מאות ואלפי הרבדים האחרים שמהם נבנה ארון הספרים היהודי. היא לא מאיימת על הלימוד המסורתי המצוי והמוכר. להפך, היא מבקשת להצטרף אליו, לחיות אותו ולאתגר אותו בכיוון חשיבה משלה. וכל בנייך ובנותייך לימודי השם, ורב שלום בין הבונים והבונות את המרקם האמוני הזה. אנחנו לא צריכות בשביל זה גמרא בכריכה ורודה, רק שתעשו קצת מקום ליד הסטנדר.
