להיות אם למתבגרות זה תפקיד מחייב. לא מעט דיונים קולניים ועמוסי גלגולי עיניים נלווים לתואר הזה, ועל כך עוד ארחיב בעתיד, אבל קורה שבין הרמת הטון להטחת דרישות שונות, אני משתכנעת ונכנעת. למשל, כשאני מתבקשת להתייצב כנהג בוס ולהסיע את רננה ליעדיה השונים. ככה זה כשגרים בחור – תמיד צריך להחזיר אותה מנקודה א', או להקפיץ אותה לנקודה ב' (בואו נדבר רגע על המושג "הקפצה": אין לי בעיה "להקפיץ" ילד לבית שכן ביישוב, או אפילו לתחנת הדלק בקדומים. אבל לא, ילדיי היקרים, לקחת אתכם ואת כל הציוד שלכם עד ירושלים, לא נקרא "להקפיץ"). לרוע המזל, גם בשירותי ההסעות שלי אין די: רננה לא מסתפקת בהם, אלא צורכת מדי פעם את אמצעי התחבורה המהיר והזמין ביותר עבור בני הנוער – טרמפים.
לפני ששריר הפוליטיקלי־קורקט שלכם מתכווץ בזעקת "מסוכן!", אקדים ואודה: גם אותי עניין הטרמפים מטריד, מפחיד ומעורר דמיונות מלחיצים. אבל מה לעשות, לא בכל מקום יש אוטובוס, ולא תמיד לאמא אין חיים והיא רק יושבת ומחכה שבתה תתקשר ותזמן אותה לצומת קרני־שומרון.
הבעיה היא שלמטבע הזה יש גם צד שני. מאז שרננה התחילה לבלות את מרבית חייה בנסיעות ולהסתמך לא מעט על טוב ליבם של נהגים חולפים, היא דואגת לתדלק את מצפוני בנושא הזה, ולהעיר שאני עצמי לא עוצרת לטרמפיסטים. ולמען האמת, גם במקרה הזה היא צודקת למדי.
טרמפיסט יקר, כשאתה עולה לרכב ממוזג ונעים, קח בחשבון שאתה מביא עמך לתוכו את הבלי העולם החיצון. וכשאני אומרת הבל, אני לא מתכוונת לז'אן־פול גוטייה שריססת על עצמך בשבת שעברה
במחילה מכבודכם, צעירים חביבים בצידי הדרך, לרוב אני לא רואה אתכם; בבושת פנים אודה שלמדתי עם הזמן פשוט להתעלם מכם. אני אומנם נוסעת הרבה, אבל את הנסיעות שלי אני מנצלת לטיפול זוגי. "שיחותיי עם המתים", כך אני קוראת לזה. לאורך קילומטרים על גבי קילומטרים אני מבלבלת לרזיאל את המוח, והוא, מתוקף היותו קרוב לכיסא הכבוד, רק מקשיב (בשלב הזה, בכל אופן. עוד לא נואשתי מלהאמין שבאיזשהו שלב הוא יתחיל לענות). אם אעלה טרמפיסטים לרכב, הם עלולים לחשוד בקיומה של פסיכוזה כזו או אחרת, או להאשים אותי בנהיגה בשכרות. בקיצור, עדיף להימנע.
אלא שרננה לא מוותרת לי. בכל פעם שאנחנו נוסעות יחד, גם אם מתפתחת בינינו שיחה ערה וגם אם הילדה שקועה עמוק בטלפון, כשנחלוף על פני נער או נערה שאצבעם מונפת בתחינה היא מיד תפרוץ בזעקה: "למה את לא עוצרת להם?", היא תמחה בקול, רגע לפני שתחזור לענייניה.
כדי להשקיט את מצפוני המעורער ממילא, החלטתי בשבועות האחרונים לחרוג מהסנוביזם הבלתי נסלח ולעצור לכל טרמפיסט מזדמן בכל צומת שבו אני חולפת. יתרה מכך: יידעתי קבל עם וסמאטרפון, בכל קבוצת וואטסאפ יישובית, מהו מסלול הנסיעה שאליו אני מתעתדת לצאת, למקרה שמישהו מעוניין להצטרף.
התוצאה היא, גם אם זה נשמע יאכנעי, שעכשיו אני מבינה עוד יותר את ההתעלמות שסיגלתי לאורך השנים. לא שאני מתחרטת חלילה על שינוי הגישה, אבל בדיעבד גיליתי את יתרונותיה של השיטה הקודמת. לכן אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולהציע את שירותי הייעוץ שלי לטרמפיסט המצוי, על מנת שחוויית הנסיעה תעבור בנעימים – או לכל הפחות לא תהפוך לסבל מתמשך עבור אחד הצדדים, בדרך כלל הנהג. אז קחו איתכם שני טיפים חשובים לדרך:
הריח. אין מה לעשות, עמידה ממושכת בצומתי ארצנו בחודשים יולי־אוגוסט, בפרט בשעות השיא של השמש המזרח־תיכונית, מחייבת מודעות בסיסית להשפעת מזג האוויר על גופנו. טרמפיסט יקר, כשאתה עולה לרכב ממוזג ונעים, קח בחשבון שאתה מביא עמך לתוכו את הבלי העולם החיצון. וכשאני אומרת הבל, אני לא מתכוונת לז'אן־פול גוטייה שריססת על עצמך בשבת שעברה, והבוקר עוד הצלחת לגלות שרידי ריח ממנו על החולצה. אם ברצונכם לחסוך מכולנו מוות בחנק, הצטיידו נא בדיאודורנט. בסוד אגלה לכם שלפעמים אני מחזיקה אחד אצלי באוטו, למקרים קיצוניים במיוחד.
השיח. אני אדם חברותי סך הכול, וגם אחת שמתעניינת ומעודכנת במנעד רחב של נושאים, מרתקים כמשעממים. ובכל זאת, נוסע חביב, אין זו אשמתי שבילית כעת שעה וחצי לבדך בצומת עין פקוק, ללא קליטה או ללא סוללה, ואתה חש צורך לתרגל את שרירי הפה, שלא ישכחו איך מדברים. אם לא פניתי אליך בשאלה, אין שום סיבה שתפנה אליי בתשובה ותחלוק איתי את סיפור חייך המרתק. ואם בכל זאת אתה מוצא דווקא בי את האדם הנכון לשפוך לפניו את צפונות ליבך, אין בעיה – אני מעבירה סדנאות כתיבה יוצרת שמתאימות בדיוק למטרות כאלה. אתה מוזמן להירשם, לפרוס תשלומים ולהגיע עם מחברת ועט.
במסגרת הסעיף הזה אוסיף זווית ספציפית־אישית: אם במקרה עלית לרכב שלי, זיהית מי הנהגת, ונזכרת שקראת דבר או שניים שכתבתי – זה עדיין לא אומר שיש בינינו היכרות כלשהי. לכן אם תבחר לשאול אותי שאלה אישית במיוחד ("למה עוד לא התחתנת מחדש?"), ייתכן שתקבל ממני תשובה אישית במיוחד ("האם הצעת לי נישואין הרגע?!"). זה בלתי נמנע.
אה, ועוד משהו: אם התקשרו אליך אחרי שעלית לרכב – תענה, אבל בשקט. שיחה קצרצרה ועניינית עדיפה על פני צלצול טלפון שמתמשך ומתמשך, בעוד כולם מנסים להעמיד פנים שהם לא שומעים אותו.
אז לכל הנוסעים בדרכים – שתהיה דרך צלחה. קחו איתכם מים, הרבה סבלנות ואת הטיפים שלי. לכו תדעו, אולי ניפגש בטרמפיאדה הקרובה.
