ושוב אתכם, מערכת בחירות מיותרת נוספת. אם היה נראה שמיצינו, הפוליטיקאים החליטו שלא. וגם הפעם, היהדות תסבול מקמפיינים פוליטיים בהם היא מגויסת לטובת מפלגות מסוימות שחושבות שיש להן בעלות עליה. לצערנו, זה לא מתחיל ונגמר בבחירות. ח"כ עידית סילמן, זו שבמידה רבה הביאה אותנו למצב הזה, שערערה בפרישתה את הקואליציה, הציבה את היהדות כעילה המרכזית למעשיה. או יותר נכון, את ה"פגיעה בזהות היהודית של מדינת ישראל והעם היהודי". מהי אותה פגיעה? חוק גיור שמטרתו להרחיב את שערי הגיור בתוך מדינת ישראל ולאפשר לרבני ערים לגייר? חוק כשרות שמאפשר לכל יהודי להיות צרכן כשרות חכם יותר ולסמוך על הרבנים שלו ולא על רבנים מטעם שמונו על ידי חבריה החדשים במפלגות החרדיות? סילמן לא טרחה לפרט, וכנראה היא לא באמת נדרשת לכך – "זהות יהודית" הוא מושג כל כך חמקמק שאפשר פשוט לזרוק אותו לחלל האוויר ולהמשיך הלאה.
אחד הנושאים הבוערים בעם היהודי הוא עצם השאלה מי חלק מהקולקטיב שלנו, מה שבא לידי ביטוי בשאלה הפשוטה – מיהו יהודי? צריך להגיד את האמת – לא הממשלה היוצאת החליטה בנושא הזה, אלא כנסת ישראל. לא זו שסילמן חברה בה, אלא זו שהייתה כאן מימי הקמת המדינה. הגדרת הקולקטיב היהודי קיימת בחוק הישראלי – בחוק השבות. החוק הזה עוסק בדיוק בשאלה הזו – מיהו יהודי. אמנם מדובר בחוק שמאפשר זכאות לעלייה, אך הוא הבסיס לקביעת הגבולות של העם היהודי הריבוני בארץ ישראל. רה"מ דוד בן גוריון, שהכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, הגדיר את חוק השבות כחוק אשר "אין לו דבר עם חוקי ההגירה, זהו חוק ההתמדה של ההיסטוריה הישראלית".
לא לחינם יש מי שכבר סימן לעצמו את חוק השבות עצמו כמטרה. ח"כ בצלאל סמוטריץ' הגיש הצעת חוק לתיקון חוק השבות, בעיקר על מנת להוריד ממנו את "סעיף הנכד". מהו אותו סעיף? בחוק ישנה הגדרה מי נחשב יהודי (מי שאמו יהודיה או שהתגייר ואינו בן לדת אחרת) ומי זכאי שבות כחלק מהמעגלים השונים של העם היהודי – בהם ילדיו של היהודי, ונכדיו של היהודי. סמוטריץ' מבקש למחוק מהחוק את האפשרות של המעגל השני – נכדיו של היהודי – לקבל זכאות לעלות לישראל מכוח חוק השבות. המסר הוא ברור: אותם נכדים הם לא חלק מאיתנו. חלק מהמצדיקים של התיקון הזה טוענים שיש בו צורך ממשי, כי הרבה מאוד ממי שעולה מכוח "סעיף הנכד" אינם בעלי זיקה למדינת ישראל או לעם היהודי. הם מבקשים לקבל אזרחות כדי לממש הטבות כלכליות שאין הם יכולים לקבל במדינות המוצא שלהם. יתרה מזאת, התומכים בתיקון סבורים שיש לסתום את ה"פרצה" הזו על מנת למנוע ניצול לרעה של מנגנון האיזרוח של ישראל.
אפשר להסכים עם יוזמי חוק הנכד על כך שללא ספק הגיעה העת לבחון מחדש את חוק השבות. העלייה האחרונה מאוקראינה ומרוסיה – שעשויה להתגבר כעת לאור החלטת ממשלת רוסיה לפרק את הסניפים של הסוכנות היהודית משטחה – הוכיחה לנו שהנושא עודנו רלוונטי. אך בעוד תומכי חוק הנכד סבורים שיש לצמצם את החוק, הדבר העיקרי שצריך לעשות כעת היא לבחון את מידת התאמתו למצבנו, כעם יהודי, בישראל ובתפוצות. האמנם כיום צאצא של יהודי בהכרח איננו בעל זיקה לעם היהודי כלל? כל מי שקושר את גורלו בגורל העם היהודי, אם זה דרך ארגונים יהודיים או קהילות יהודיות, הוא בהכרח חלק מאותה "ברית ייעוד" של העם היהודי. מנגד, אפשר להסכים שישנם כאלה שזיקתם לא קיימת, גם אם ביולוגית הם צאצאים של יהודים. השאלה בסופו של דבר היא לא האם חוק השבות צריך להיות מצומצם או מורחב, אלא כיצד אנו מתאימים אותנו למציאות של מדינת ישראל והעם היהודי בתפוצות נכון להיום? מה אנחנו מציעים על מנת להתמודד עם הצורך של עולים מרוסיה ואוקראינה למצוא מקלט בישראל גם ללא אזרוח? והאם ניתן למצוא נוסחה שמחזקת את הקשר של מדינת ישראל והעם היהודי, תוך שמירה על הבטחת שגשוגה ועתידה של המדינה?
בכל דרך שבה נבחר לענות על שאלות אלו, אנחנו נגיע לאותה מסקנה – צריך להכיר בכך שחוק השבות שווה לכל הפחות דיון מחודש. הקולקטיב היהודי מתעצב מחדש לנגד עינינו ואסור לנו לפספס את ההזדמנות להכיר בכך, גם באופן חוקי.
