"זאת הכלכלה, טמבל" לא נועדה להיות סיסמת בחירות שנפוצה בכל העולם. ג'יימס קארוויל, האסטרטג הבכיר שליווה את מסע הבחירות של ביל קלינטון ב־1992, שרבט את המילים החדות הללו על שלט במטה הבחירות של קלינטון בליטל־רוק שבארקנסו. מטרתו הייתה לדרבן את עובדי הקמפיין, אבל תוכן השלט דלף, והסיממה הפכה לאחד מסמלי כישלונו של הנשיא המכהן, ג'ורג' בוש האב, לזכות בכהונה שנייה.
בבחירות 1992 עמדה האינפלציה בארה"ב על 3 אחוזים. כיום, חודשים ספורים לפני בחירות אמצע הקדנציה, האינפלציה בארה"ב כמעט דו־ספרתית ועומדת על 9.1 אחוזים לשנה. זו שבירת שיא שלילי של 41 שנה: הפעם האחרונה שחווינו עליות מחירים חדות כל כך הייתה בסוף 1981. רק מהנתון הזה, שמגלם את המשבר הכלכלי החריף הפוקד את ארה"ב בימים אלה, אפשר להבין מדוע הביקור במזרח התיכון מעניין את רוב האמריקנים כקליפת השום. תושבי המערב התיכון, כמו תושבי החופים, מתעניינים הרבה יותר – וזה אנדרסטייטמנט – בכך שמחיר הדלק שהם ממלאים במכוניות שלהם קפץ ב־60 אחוז.
סקר שבדק לפני כשבוע מהם הנושאים המדאיגים את המשפחה האמריקנית הראה כי 33 אחוזים מודאגים מרמת האינפלציה, 15 אחוזים ממחיר הדלק, ו־9 אחוזים הצביעו על הכלכלה באופן כללי. בתחתית הרשימה הופיעו נושאים שנראים חמים ואפילו לוהטים בוושינגטון, בטוויטר ובאולפני הטלוויזיה: רק 5 אחוזים מהנשאלים אמרו שסוגיית ההפלות מטרידה אותם כרגע יותר מכול, ו־3 אחוזים הצהירו שסוגיית הנשק היא העומדת בראש מעייניהם. שוו בנפשכם היכן במדרג הזה נמצאות סוגיות כמו ההתגרענות האיראנית או הסכסוך שלנו עם הפלסטינים. נראה שההתעניינות בהם היא על גבול הבלתי קיימת.
קולות רבים בארה"ב תוהים מדוע בכלל מבקר ביידן במזרח התיכון. אם מישהו מנסה איכשהו להצדיק את הנסיעה – שמלאה בזמני מנוחה והתאווררות יותר מאשר בפגישות או בנאומים, כדי לשמור על שלומו וביטחונו של הנשיא שיחגוג בנובמבר 80 – הוא נושא עיניים לסעודיה, לא לישראל. שם, מעבר לניסיונות להקים ברית אזורית שתחסום את סין מהשתלטות כלכלית על חצי האי ערב, יבקש ביידן לשכנע את הסעודים להפיק עוד נפט, כדי להתמודד איכשהו עם משבר האנרגיה שמכרסם בחשבון הבנק של האמריקני הממוצע, ובתגובת שרשרת מהירה מכרסם ביכולת של ביידן עצמו להצעיד את מפלגתו למשהו שאינו תבוסה מוחלטת בבחירות. השבוע העניק לביידן סקר של עיתון הבית, הניו־יורק טיימס, אהדה ציבורית בסך 33 אחוזים בלבד, שפל היסטורי לנשיא בנקודת הזמן הזו בכהונתו הראשונה. טראמפ זכה בתקופה המקבילה ל־42 אחוזי תמיכה.
עם שיעורי אי־שביעות רצון כאלה, הסיכוי של הדמוקרטים לשמור על הרוב הקלוש שלהם בבית הנבחרים ובסנאט יורד עוד יותר. אם נוסיף לכך את העובדה שהנפגעים העיקריים מהמצב הכלכלי המחמיר באמריקה שייכים לבייס הדמוקרטי, שחורים והיספנים, נקבל סערה מושלמת שעלולה לעשות שמות במפלגה הדמוקרטית. לא פלא שסקר נוסף שהתפרסם השבוע גילה כי כשלושה רבעים מן הדמוקרטים מעוניינים שמישהו אחר ולא ביידן יהיה המועמד לנשיאות ב־2024.
מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר נהג לומר שבישראל יש רק מדיניות חוץ. במצב של ביידן כיום, אין לו פריבילגיה להתעסק במדיניות חוץ כמו שהייתה לנשיאים קודמים, כי הבית שלו בוער. הוא יכול לכל היותר לטייל עם אייר פורס 1 ברחבי האזור החם והמיוזע שבקצה הים התיכון, להתקבל על שטיחים אדומים ולהתעסק במדיניות הפנים שלו במסווה של דיפלומטיה גלובלית. בסופו של כל מפגש עם מנהיג מזרח־תיכוני ביידן רואה את ג'ף מאוהיו שהולך לתדלק, משלם את המחיר ומגדף את האיש היושב בבית הלבן.
