"היא כל כך מסובכת, כותבת ספרים במיטה / היא כל כך מסובכת, שמזמן היא עזבה את ביתה. / היא כל כך מסובכת, לובשת תמיד שחור / עוד לפני שהיא הולכת, כבר אין לה לאן לחזור, לאן לחזור". את המילים הללו כתב הפזמונאי הצעיר יאיר לפיד בשנות השמונים. השיר הזה, "גרה בשינקין", הפך ללהיט שחרך את תחנות הרדיו, והוא תפס רגע תל־אביבי אותנטי, קפסולה של צייטגייסט ישראלי או לפחות חלום של צעירים ישראלים רבים, מאלה שלפיד תמיד ידע לתפוס ולהגדיר בטוריו הפופולריים.
"המטוס שלך עבר לפני כמה דקות מעל המקום שהמלך שאול חיפש בו את אתונות אביו, מעל גגו של המלך דוד, ומעל עץ התמר שדבורה הנביאה ישבה תחתיו". את המילים היפות הללו כתב ראש הממשלה יאיר לפיד בימים האחרונים, והוא אמר אותן לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן בטקס קבלת הפנים שנערך ביום רביעי בנתב"ג.
מעניין להביט במעבר של לפיד, האדם שתמיד ידע לכוון לקונצנזוס של צאן מרעיתו – המכונה "המרכז הישראלי" – מתל-אביב לגבעות בנימין. מרחוב שינקין לתומר דבורה שבין הרמה ובין בית־אל. כמובן, שם היה מדובר בשיר שנכתב ללהקת הבנות "מנגו" ופה בטקסט שמיועד לאוזניו של מי שעומד בראש המעצמה החזקה בעולם; אז היה זה תמלילן בן 25 וכעת זהו ראש ממשלה המתקרב לגיל 60. ובכל זאת, סוד עוצמתו של לפיד, ככותב וכעיתונאי, כפוליטיקאי וכמנהיג, היה לזהות את הרוח הישראלית החילונית המרכזית, להבין להיכן היא נושבת, ולגייס אותה במילותיו לצרכיו.
הנשיא ביידן כנראה לא כתב שירים ללהקת בנות כלשהי בשנות השמונים. הוא גם לא דיבר ביום רביעי על מרחבי בנימין והקשר שלהם להיסטוריה היהודית־שראלית. אבל הוא כן אמר משפט חשוב, שמתקשר לדרך שלפיד עשה משינקין לבית־אל. היה זה כשדיבר על הסוגיה הפלסטינית. ביידן חזר על תמיכתו ברעיון שתי המדינות, אבל אז הוסיף: "הגם שאני יודע שהוא לא יתממש בטווח הקצר". המילים הללו נאמרו בחטף, במהירות, כמעט במלמול, באופן שהיה מנוגד לטון הפסקני והנחרץ של שאר חלקי נאומו. אולי המילים הללו נוספו ברגע האחרון, אולי ביידן וצוותו לא רצו לעצבן יותר מדי את האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית או לחלופין חלק ניכר מהעיתונות הישראלית, אבל הן נאמרו.
וכשמצרפים את ההתרפקות של ראש ממשלת ישראל, שלא מייצג ממשלה ימנית בשום צורה, להודאה של האיש החזק בעולם שתהליך מדיני מול הפלסטינים הוא משהו שלמעשה לא קיים וגם לא יקרה בתקופה הקרובה, מקבלים ניצחון. ניצחון ענק של ההתיישבות הישראלית ביו"ש. ניצחון של תנועה מפוארת שהקימה מאות יישובים, ובהם מאות אלפי אנשים, נשים, זקנים וטף; תנועה ששומרת על ארץ ישראל בכל יום ובכל שעה מפני הזיות "שלום" מסוכנות וחסרות אחריות.
אמריקה השמאלית־ליברלית עסוקה בחודש האחרון בניסיון להבין כיצד הצליח הרוב השמרני בבית המשפט העליון לשמוט מתחת לרגליה את הזכות החוקתית להפלה, ולהשיב את הגלגל לאחור לימים שכל מדינה מחמישים המדינות החליטה על הנושא בעצמה. ההשלכות אינן מסתיימות בסוגיית ההפלות: בית המשפט העליון פוסק בשבועות האחרונים בסדרת תיקים ומבצר את השמרנות האמריקנית בצורה יוצאת דופן.
ישראל אינה אמריקה, והסוגיות שבמחלוקת בין השמרנות לליברליות בשלולית המזרח־תיכונית שלנו שונות מהנושאים שמעסיקים את ארה"ב. ועדיין, אפשר לקחת את שני הניצחונות הללו – של ההתיישבות ביו"ש ושל השמרנות האמריקנית בעליון – ולמצוא את המכנה המשותף ביניהם, שרלוונטי להמשך המאבק האידיאולוגי בין שני הגושים.
בשני המקרים, סביב תחילת שנות השמונים קיבל אגף מסוים במחנה הימני את ההחלטה להקדיש משאבים עצומים וממוקדים במה שנראה לו בזמנו חשוב וקריטי ביותר לעשרות השנים הבאות. הייתה כאן צפייה למרחוק. בישראל, גוש אמונים ושאר תנועות ההתיישבות הקימו עשרות יישובים והניחו את הבסיס למצב שאנו נמצאים בו כיום, כאשר ראש הממשלה מתייחס לבנימין כחלק בלתי נפרד מישראל, ונשיא ארה"ב נאלץ להודות שאין היתכנות פשוטה לפינויו מיהודים ולהקמת מדינה ערבית נוספת במרחביו. בארה"ב, "האגודה הפדרליסטית" הוקמה ב־1982 והתמקדה באיתור שופטים שמרנים בדרגים נמוכים, בטיפוחם ובעידודם עד שיגיעו לכס בית המשפט העליון, וגם יישארו שמרנים. התוצאה היא רוב של שישה שופטים שמרנים מול שלושה, שהושג עם הרבה מזל במינוי שלושה שופטים בקדנציה הקצרה של טראמפ, אבל בהחלט גם בגלל החריש העמוק והסיזיפי שעשתה האגודה בשנים שקדמו לכך.
בשני המקרים היו אנשים ונשים שהתעלמו מרוחות הזמן, מטרנדים חולפים ומייאוש. הם פעלו לא פעם מתחת לרדאר, וחתרו נגד הזרם במאמץ וללא לאות. הליברליות המערבית קורצת, מפתה, משדרת מסרים צבעוניים ונוצצים שקל להסתנוור מהם. אך האנשים הללו הרחיקו ראות, הבינו את הסכנות הגלומות בהשתלטות ליברלית קיצונית ועוינת על מוקדי הכוח, והקימו שתי תנועות שמרניות־אך־אקטיביסטיות להפליא, שאנו רואים כיום את תוצאותיהן במלוא עוזן.
הקרב האידיאולוגי לא הוכרע. לעיתים נראה שהלחץ המתמיד של מוקדי הכוח באקדמיה ובתקשורת מכריע את הכף, והשמרנות לא מצליחה להעמיד כוח הולם מולו. אבל שתי התנועות הללו, בארה"ב ובישראל, על כל השוני ביניהן, מוכיחות ששמרנות יכולה להשיב מלחמה שערה ולנצח. צריך רק לעשות זאת בכלים המתאימים, בקצב הנכון, ובעיקר לגייס אורך נשימה והרבה אמונה בצדקת הדרך, הדרך הלא ארוכה העולה מרחוב שינקין בתל־אביב לגגו של דוד המלך בעיר דוד שבירושלים.
