כל מראיין זוכר את המרואיין הראשון שלו. במקרה שלי הייתה זו שולי נתן. השנה הייתה 2004, ולקראת מופע הצדעה לנעמי שמר הוזמנה דווקא הזמרת ריטה לשיר את "ירושלים של זהב", אף שהיה זה טבעי שנתן תשיר את השיר המזוהה איתה כל כך. ההחלטה גררה מחאות רבות נגד מפיק המופע, עד שהוא חזר בו והזמין את נתן לשיר את השיר. ריטה, למודאגים, קיבלה שיר אחר. ללא הרבה ניסיון הגעתי למפגש אינטימי בביתה של נתן, שחוותה פגיעה לא פשוטה. השיחה קלחה, וכעבור שבועיים עיטרה תמונתה של נתן, לצד שמי, את שער דיוקן.
מאז קיימתי מאות ריאיונות, ועדיין, כמו אז לפני 18 שנה, אני מרגישה פרפרים בבטן רגע לפני המפגש עם כל מרואיין. האם הוא ייפתח? האם יש לו "סיפור"? האם אצליח לטוות מהמפגש שלנו כתבה שתצליח לעניין אתכם ב־3,000 מילה? ב־99 אחוז מהמקרים זה מצליח, ואני מודה על הזכות לפגוש אנשים מרתקים שפותחים בפניי את ליבם.
כששואלים אותי לעיתים באיזה מוסף אני אוהבת לכתוב יותר מאחרים, השאלה דומה בעיניי ל"איזה ילד את הכי אוהבת במשפחה". הבמה שאתם אוחזים בידיכם, בשלל הזירות שלה, מאפשרת לגעת באינספור תחומים בפתיחות מחשבתית והעמקה. לא רק בסוגיות של אקטואליה פוליטית, ביטחון ודת ומדינה, אלא גם בענייני חברה וכמובן גם במה שמיטיב עם הנשמה. מרואיינים מכל קצות הקשת זוכים לפתחון פה וליחס הוגן.
ככל שאני יכולה להעיד, הקמת המגזין מוצש לפני 12 שנים הקפיצה את העיתון כולו. בבמה הזאת, גם כשאנחנו מראיינים ידוענים, שחקנים ואמנים, ובמהלך השנים זכיתי לפגוש לא מעט מהם, הדו־שיח יתקיים ללא הצהבהבות הנלווית לכתבות כאלה בבמות עיתונאיות אחרות. אני זוכרת למשל ריאיון שערכתי עם יוצרת של סרט פופולרי. פתחתי את הפגישה איתה בהצהרה שבניגוד לעיתונים האחרים איני מחפשת את הצהוב והרכלני, אלא פשוט רוצה לשמוע על היצירה שלה. היא ענתה בצחוק: "אבל בדיוק התגרשתי".
מוצש היה כלי לטיפוחם ולהעצמתם של מייסדי סוגת התרבות היהודית במוזיקה, בקולנוע, בטלוויזיה ובשירה. אפשר בהחלט לומר שפריחתה של התרבות הזאת היא גם בזכותנו.
אבל לו נדרשתי לבחור בסוג אחד של כתבות שאני אוהבת במיוחד לכתוב על גבי הדפים הללו, יהיו אלו הסיפורים האנושיים – המיילדת שאיבדה את הוריה ואחיה, ומתוך השכול בחרה לסייע בהבאת חיים חדשים; הפצוע הקשה בתאונה שאיבד את אשתו ובתו ועבר שיקום מעורר השתאות; הפונדקאית שהחליטה לסייע לזוג אחר על אף הדילמות האתיות הקשות; מסורבת הגט שנאבקה עד שהשיגה את חירותה; ולא מעט הורים ובני משפחה שכולים שהכניסו אותי לבתיהם ברגעים הקשים ביותר.
לא תמיד קל לשכנע אנשים להתראיין, ובפרט למקור ראשון; לעיתים קרובות אנשים יעדיפו במות אחרות, בעלות רייטינג גבוה יותר, ולעיתים הם יחששו שהריאיון אצלנו יהפוך אותם למזוהים עם הקו המערכתי שלנו. לפעמים הם סתם מעדיפים לא לדבר. לא פעם שמעתי את המשפט: "עוד לא נולד האדם שהתחרט על משהו שלא אמר". אפילו אני, כעיתונאית, יכולה להזדהות איתו. ובכל זאת, התגובות השכיחות שמגיעות מהקהל ומהמרואיינים אחרי שכתבה מתפרסמת מעידות שבדרך כלל טוב שאנשים אומרים לנו את מה שיש להם לומר.
כל זה לא היה מתאפשר ללא צוות שלם של מפיקים, צלמים, מגיהים וכתבים עמיתים שתמיד אפשר להתייעץ איתם. נדמה שהביטוי "בידיים טובות" נאמר על צוות העורכים – הם יתקנו כל טעות לשונית, יוודאו כל עובדה, ידאגו לכותרת מדויקת ולתמונות הטובות ביותר, יעצבו וילטשו. בכל שבוע אני מעבירה אליהם 3,000 מילה, ומקבלת אותם כמוצר מוגמר מושלם, עם כותרת מקורית ועיצוב מופלא. טובתכם והנאתכם אתם, הקוראים, עומדת לנגד עיניהם.
את דרכי במקור ראשון התחלתי עם פעוטה בת שנתיים, שבקרוב תעמוד תחת החופה. במשך השנים נוספו למשפחתנו עוד ארבעה ילדים. לזכותי ייאמר שמעולם לא איחרתי בדד־ ליין או החמצתי משימה בגלל היותי אימא. המערכת הקטנה והנאה שלנו היא מקום עבודה שהוא גם משפחה, שנותן לך לגדול ולגדל, לצמוח ולהצמיח. מזל טוב: 25 זה חתיכת גיל. תודה על הזכות.
