הביקורת שמתח קלמן ליבסקינד על קבוצה מסוימת מתומכי נתניהו ש"החליטה לשרוף את המחנה הלאומי על יושביו" הייתה במקומה. "זהו טרור לכל דבר ועניין", כתב, "לא טרור שיורה או הורג ופוצע. טרור שמבקש להפחיד אנשים מלהשמיע את דעתם". ליבסקינד התייחס בעיקר לחבורה של אנשי תקשורת ימנים, מובילי דעת קהל ומחזיקי חשבונות ברשתות החברתיות, שמכריזים כבוגד על כל מי שלא מיישר איתם קו. בין השאר הזכיר ליבסקינד גם כמה אנשי שמאל ידועים שחצו את הקווים וחברו לימין, כמו ד"ר גדי טאוב ושי גולדן.
דווקא אלה, החדשים בימין, הם ממובילי הקו הזה. הסבר אפשרי אחד לתופעה הוא שאנשי שמאל אלה החליפו אולי צד פוליטי אבל לא טכניקה. "החבורה הזו לא רוצה לנצח בוויכוח. היא רוצה למנוע את האפשרות לקיים אותו", כתב ליבסקינד. שיטת סתימת הפיות הזאת אינה חדשה; היא מאפיינת את השמאל העולמי והישראלי מאז ומתמיד. אנשי השמאל שעברו צד הביאו איתם לא רק את כישרונותיהם האינטלקטואליים אלא גם את ההרגל "להפחיד אנשים מלהשמיע את דעתם", שיטה שאפשר לזהות היום גם במסע התעמולה של השמאל הפרוגרסיבי למען עידוד הלהט"ביות.
אבל ההסבר הזה אינו יורד לעומק התופעה. יש בה משהו מהותי יותר. מדובר ב"נובו־ימנים", על דרך הביטוי "נובו־רישים". נובו־ריש הוא עשיר חדש, או מתעשר. הוא בעל־הון טרי, שאינו מורגל בצורת ההתנהגות המקובלת במעמד שהגיע אליו. הוא נוהג בראוותנות בעושרו, מנופף בו ומפגין אותו בכל הזדמנות. לנובו־ריש חסרים הצנעה, האיפוק, יישוב הדעת והביטחון העצמי של מי ששייכים למעמד בעלי ההון מדורות, או לפחות מן הבית. הוא לא מכיר את האיזון העדין, ידיעת הגבולות והטעם הטוב. הוא חדש במחנה, וכדי להפגין את נוכחותו הוא מרגיש צורך לנופף בהונו שוב ושוב.
היום יש לנו נובו־ימנים. הם מקפידים להפגין בראוותנות עד כמה הם ימנים ועד כמה הם נאמנים. כמה הם יותר ימנים מהימנים. הם רק הצטרפו למחנה וכבר נותנים ציונים לימנים. הם הולכים מקיצוניות אחת לאחרת. חדשים מקרוב באו, חסרי איזון ורגישות לניואנסים, לא מכירים את הרקע, את הרגישויות במחנה ואת הניסיון שכל חלק למד על בשרו ברבות השנים. הם לא מודעים למניעים האידיאולוגיים העמוקים, השונים והמגוונים, של קבוצות משנה בתוך המעמד החדש שהצטרפו אליו. חמור מכך, הם לא מבינים שהם לא מבינים.
בצדק מתקומם ליבסקינד על שהם מנסים ללמד אנשים כמו דניאלה וייס, יאיר שרקי, צבי סוכות ועוד רבים וטובים מהו הימין ומהי אהבת ארץ ישראל. שלשום הם עדיין תמכו באוסלו וסתמו את הפיות של מי שהתריעו מפני האסון; היום הם מבקרים אותם על כך שהם "חלשים", "מנסים למצוא חן בעיני השמאל", "חסרי חוט שדרה" וכדומה. אתמול הם עוד קידמו את ההתנתקות והגירוש מעזה; היום הם מחרפים את מי שניסו בכל כוחם למנוע אותה ומבקרים אותם כבוגדים וחנפים, רק משום שאינם מיישרים קו עם הליכוד. כאילו שכחנו איזו מפלגה יזמה את ההתנתקות.
התופעה הזו של מעבר מקיצוניות לקיצוניות בעת חציית גבולות אינה ייחודית לתחום הפוליטי. היא לא מאפיינת רק בעלי תשובה פוליטיים אלא גם דתיים. מכאן שלא מדובר באידיאולוגיה או במחלוקת על דעות, אלא בפסיכולוגיה ובמבנה נפש.
הכרתי בעלי תשובה רבים שעד שלשום היו לוחמים, טייסים, יוצאי יחידות קרביות, ובתוך זמן קצר התחילו ללמוד יידיש ולחרף ולגדף את "הציונים". אתמול הם היו קיבוצניקים עם כובע טמבל, והיום הם חסידים שוטים של האדמו"ר הראשון שפגשו. בשבילם הוא היהדות כולה. אין עוד מלבדו. מי שלא מתבטל בפניו ולא מחולל במעגלים סביבו, הוא לא ממש דתי.
בשביל בעלי התשובה האלה שהצטרפו לעולם החרדי, החילוניות הפכה ברגע למאוסה. גם הכיפות הסרוגות נראות להם כפשרנות, חולשה, חוסר החלטיות, כפיפות קומה ובעיקר ניסיון להתחנף לחילונים ולמצוא חן בעיניהם. הם לא מסוגלים להכיל מורכבות. רק שחור ולבן. ומי שלא שחור כמותם נפסל מכול וכול. נובו־דתיים. זו בדיוק התופעה של אנשי השמאל לשעבר שמרקדים היום סביב נתניהו ומטיפים מוסר לאנשי ימין שחושבים קצת אחרת מהם.
קשה לעזור לנובו־ימנים האלה, אבל דבר אחד בכל זאת אפשר להציע להם: קצת צניעות. יפה שהתפכחתם, מצוין שבחרתם לכם אדמו"ר ואתם דבקים בו. אבל לא בטוח שהוא הוא המלך המשיח.
