סכסוך הגירושין של בני הזוג מזל וירון אטיאס, שהתפרסם מאוד בשבועיים האחרונים, הוא הרבה מעבר לפרשה אומללה של משפחה פרטית אחת. קשורים בו עקרונות רבים שאמורים לעניין את כלל הציבור.
ראשית, הרבה שבחים נטל בית הדין שהחליט על נידוי חברתי של הבעל הסרבן, וממילא גם על פרסום שמו ברבים. אבל האמת היא שגזר הדין הזה מעיד דווקא לא על האומץ של בית הדין, אלא על אימוץ גישה פחדנית. הרי מה שמזל אטיאס נזקקת לו אינו ביוש (שיימינג) של הבעל, אלא פשוט גט שיפסיק אחת ולתמיד את עגינותה. הביוש הוא בסך הכול אמצעי שבית הדין מקווה שהוא חריף דיו כדי לגרום לבעל לתת סוף־סוף את הגט – אמצעי שלפחות עד כתיבת הדברים האלה נכשל במטרתו. בית הדין לא העז לפסוק על "הפקעת קידושין", אפשרות שמומחי הלכה תומכים בה, והייתה אכן נותנת לאישה הפגועה את הגט המיוחל. הוא אפילו לא העז לפסוק עונש מאסר לבעל הסרבן, אף שזו אפשרות שכבר היו לא מעט דיינים שנקטו אותה, וגם הייתה יוצרת את הנידוי החברתי הכי יעיל. כל מה שבית הדין העז לעשות הוא להעביר את האחריות מהדיינים אל הקהילה, כאילו אנחנו עדיין חיים בימי הביניים, בקהילה גולה שאין לה סמכויות ענישה משל עצמה ולכן היא נזקקת להישען על התגייסות התנדבותית.
שנית, גם ה"עליהום" כלפי העיתונאים שראיינו את הבעל, במיוחד הדתיים שבהם, אינו במקום. ריאיון עיתונאי לא אמור להיות פרס על התנהגות טובה, אלא ביטוי מרכזי של זכות הציבור לדעת, ושל הזכות ללמוד נושא בעל חשיבות ציבורית מכל היבטיו. כמובן, כל זמן שהמראיין – דתי או חילוני – עושה את עבודתו נאמנה, לומד את החומר, ומעמת את המרואיין עם שאלות נוקבות. אם המראיין אינו עושה זאת, הריאיון פסול לא בגלל הפרת צו בית הדין, אלא קודם כול כעיתונות גרועה. מהבחינה הזאת, הריאיון שערך יהודה יפרח עם הבעל הסרבן במקור ראשון בשבוע שעבר היה חשוב ביותר כדי להבין עד כמה עמדת הבעל מכילה סתירות פנימיות ונשענת על עמדות הלכתיות בעייתיות מוסרית. עד פרסום הריאיון, מהעמדות שהפיץ הבעל בפייסבוק היה אפשר להתרשם שיש כאן "אמת מול אמת", ודווקא הריאיון שם קץ לאפשרות הזאת.
יתר על כן: כאמור, חרם ונידוי לא אמורים להיות חלק מכלי הענישה של מדינה מודרנית. עובדה ששום בית משפט אזרחי לא יעלה בדעתו לפסוק נידוי גם כלפי הרוצחים והאנסים הקשים ביותר. למדינה מודרנית יש כלים אחרים, לרוב יעילים יותר. לא ייתכן שרק משום שבית הדין לא מעז לנקוט את האפשרויות היעילות, תוטל האחריות לגורלה של האישה על העיתונאים שמראיינים את הבעל. יש גם הרבה צביעות בעמדתם של רבים שבדרך כלל רואים בבתי הדין ובדיינים את הסטרא אחרא, אבל כשבית הדין פוסק לטובת עמדתם הם מאמצים אותה עד כדי קידוש מלחמה על העיתונאים שמפרים לשיטתם את ההחלטה.
שלישית, הבעל טען שהוא מסרב לתת גט משום שאשתו אינה מאפשרת לו לראות את הילדים. במקרה המסוים הזה הטענה הופרכה בעליל – הן משום שלא הועלתה כלל בפני בית הדין, והן משום שאינה תואמת את העובדות גם ביחס למצב כיום. אבל באופן עקרוני, ידועים מקרים רבים שבהם מול "נשק יום הדין" של הבעל, בדמות סירוב הגט, מופיע "נשק גרעיני" נגדי בדמות סירוב האם להסדרי ראייה ראויים. ידועים גם מקרים רבים שבהם גברים שעמדו מול סירוב ממושך כזה לא החזיקו מעמד והתאבדו.
אין כאן ניסיון להשוות את מספר מסורבות הגט אל מספר מסורבי הילדים. ודאי שאין כאן ניסיון לכמת ולהשוות סבל מול סבל. סבל אנושי הנגרם בזדון הוא עניין פסול תמיד, וראוי גם לראות בו סבל אנושי ולא עניין מגדרי.
סבלן של מסורבות גט הוא נורא לא בגלל היותן נשים אלא בגלל היותן בני אדם, ומשום כך ראוי שכל אדם הגון, ובכלל זה גברים, יהיו שותפים למאבקן. בדיוק באותה מידה גם סבלם של מסורבי הילדים הוא נורא בגלל היותם בני אדם ולא בגלל היותם גברים, וראוי שכל אדם הגון, ובכלל זה נשים, יצטרף למאבקם.
כל הסיפור של מאבקי זוגות גרושים מלמד על אחת משתי אפשרויות: או שהממסד הדתי יטמיע בקרבו סוף־סוף את ההכרה שגברים ונשים הם בני אדם בעלי זכויות וחובות שוות, וכן שאסור לאפשר לשום צד להחזיק בידו את המפתח לגירושין; או שהמחוקק יצטרך להפסיק להעניק לממסד הדתי את המונופול על תחום הנישואין והגירושין, ולאפשר בישראל גם מערכות מקבילות.
