האיחוד בין מפלגות כחול לבן ותקווה חדשה לקראת הבחירות הקרובות הוא מתבקש ומבורך. שתי המפלגות ממוקמות באזור המרכז הפוליטי, האחת מימין והאחרת משמאל, אבל ההבדלים בפועל ביניהן אינם גדולים; בפרט בימים שהסדר עם הפלסטינים ממילא לא נראה באופק. צמצום מספר המפלגות המיוצגות בכנסת הוא חיובי כשלעצמו, קל וחומר כאשר תקווה חדשה מאוימת על ידי אחוז החסימה, מה שמעלה את רף הסכנה של חזרת נתניהו ותומכיו לשלטון. עכשיו נדרשת גם מרב מיכאלי להפסיק לפנטז על חזרה למעמד של מפלגת שלטון, ולהואיל להתאחד עם מרצ כדי שגוש מתנגדי נתניהו לא יאבד מכוחו בכיוון הזה.
בשמחת האיחוד פגם היעדרם של יועז הנדל וצבי האוזר מן החופה, כמו גם העובדה שלא נמצא בה מקום לפוליטיקאי ראוי במיוחד ומתאים במיוחד לאיחוד החדש, הלא הוא מתן כהנא. הנדל, האוזר וכהנא הם שלושה פוליטיקאים איכותיים, שגילו בשנים האחרונות חוט שדרה ערכי וממלכתיות ראויה לציון. במיוחד בלטו השרים הנדל וכהנא, שכל אחד מהם קידם יוזמות חשובות בתחומי משרדו. הנדל רישת את המדינה, בדגש על הפריפריה, בסיבים אופטיים, ודאג ליוזמה שאמורה להפסיק את שליטתה של קבוצת רבנים קטנה על אופי צריכת הסלולרי של מאות אלפי חרדים. כהנא, שכיום הוא סגן שר, אחראי על שתי רפורמות מבורכות בתחומו: רפורמת הכשרות, שכבר יצאה לדרך, ורפורמת הגיור, שרחוקה אומנם מן הנדרש אבל לפחות מבטאת התחלה של גישה ריאלית ומתונה יותר לסוגיה.
הפרשנים הפוליטיים העלו שתי הנמקות להיעדרות המפתיעה, וקשה להחליט איזו מהן גרועה יותר. האחת דיברה על איום של המפלגות החרדיות שאם ישולבו ברשימה הנדל וכהנא – שיוזמותיהם פגעו מאוד בכוחם של העסקנים החרדים – הם לא ישתפו פעולה עם הסיעה לאחר הבחירות. גנץ וסער נכנעו אפוא לווטו החרדי, לאחר שהבינו שאין דרך לבלום את נתניהו בלי שיתוף החרדים.
אם הטענה הזו נכונה, יש כאן ויתור על האתוס הממלכתי שהמפלגה המאוחדת מבקשת להדגיש כיתרונה המיוחד. הכניעה רבת השנים לחרדים מסכנת ממילא את עתידו של צה"ל כצבא העם, ואת עתידה הכלכלי של המדינה. הנכונות לעצב מראש את הרכב הרשימות החילוניות לפי חלילן של המפלגות החרדיות היא כבר כניעה אחת יותר מדי, שעלולה רק להגביר את תיאבונם של החרדים. יתר על כן: הכניעה הזו לא רק פסולה, אלא גם מיותרת. אם תהיה לנתניהו אפשרות להרכיב ממשלה, החרדים יהיו הראשונים שיצטרפו אליו בכל מקרה, משום שבוחריהם מעריצים אותו. ואם לא תהיה לו אפשרות כזו, והחרדים יחשבו שכדאי להם לבחון גם אפשרויות אחרות, הם יעשו זאת בגלל האינטרסים הפנימיים שלהן, עם הנדל וכהנא או בלעדיהם.
אפשרות שנייה שהועלתה כסיבה לחרם על הנדל והאוזר, אבל לאו דווקא על כהנא, היא שבאחד מסבבי הבחירות מנעו השניים מגנץ את ראשות הממשלה, לאחר שהרשימה המשותפת הסכימה להמליץ על גנץ לראשות הממשלה ואף להצטרף לקואליציה בראשותו. אם ההסבר הזה נכון, מדובר בנקמנות אישית שאינה ראויה למי שרואה בעצמו מועמד לראשות הממשלה. יתר על כן: בדיעבד ברור שההתנגדות של הנדל והאוזר הצילה את גנץ ואנשיו מביזיון גדול, שכנראה היה גורם גם לסיום מוקדם של הקריירה הפוליטית שלו. אם ממשלתו של בנט חרבה לאחר שנה בלבד, ובנט עצמו נאלץ לפרוש מן החיים הפוליטיים, שערו בנפשכם מה היה קורה לגנץ אם היה מרכיב ממשלה התלויה בתמיכת המשותפת, שעמדותיה קיצוניות בהרבה מאלו של רע"ם.
כדאי לבחון בהקשר הזה גם את המשמעות הסוציולוגית. לא במקרה, הנדל וכהנא הם בני הציונות הדתית. הזרם הליברלי בציונות הדתית לקח על עצמו בשנים האחרונות את התפקיד כפוי הטובה של מאבק בעוולות הממסד הדתי והרבני, שהליברלים החילונים כבר נטשו מזמן (הם מתמקדים כיום בזכויות הפלסטינים והלהט"בים). לא די בכך שהפוליטיקאים החילונים הפסיקו ברובם הגדול להיאבק בתחום הזה, ומסתמכים על כך שבפועל נוצרו מעקפים לחקיקה הדתית הנוקשה בתחומי הנישואין והגירושין, השבת והגיור; עכשיו מתברר שהם גם לא מוכנים לגבות את מי שמוכן לקחת על עצמו את התפקיד.
