פוליטיקה היא מקצוע אכזרי. היא מעניקה פרסים ומחלקת עונשים בלי קשר למעשים ראויים ולקידום טובת הציבור. עליות המחירים – דלק, חשמל, מוצרי מזון, שכר דירה, מוצרי צריכה, משכנתאות – יעמדו ככל הנראה במרכז מערכת הבחירות, וכבר התחילו לככב בתשדירים. אבל הרשימות המתגבשות משאירות מחוצה להן דווקא את האנשים שפעלו הכי הרבה בכנסת היוצאת להורדת יוקר המחיה בישראל, ומתגמלות בנדיבות דווקא את מי שמתגברים אותו.
האיחוד בין כחול לבן לתקווה חדשה השאיר מחוץ לרשימה את אחד השרים החרוצים במיוחד, שפעל רבות לטובת הציבור: יועז הנדל. שר התקשורת הנדל הוא אחד המעטים שכיהנו באותו תפקיד גם בממשלה הקודמת, ובכהונתו רשם לא מעט הישגים. פריסה ארצית של הסיבים האופטיים – נושא שהיה תקוע במשך עשור ויותר, ושבגינו מתנהלים דיונים במשפט נתניהו – יצאה לדרך סוף־סוף בזכות עבודה מאומצת של הנדל. עד סוף השנה, כ־70 אחוזים ממשקי הבית בישראל צפויים לזכות בנגישות לאינטרנט מהיר על סיב אופטי, כולל בפריפריה וביו"ש.
הנדל גם קידם רפורמות בטלפונים הנייחים והוריד שם את התעריפים, הפחית את מחירי הקישוריות, הגביר את הפריסה של אנטנות דור 5 בטלפונים הסלולריים, הרחיב את התחרות בסלולר לחברות נוספות, וצמצם את הבירוקרטיה בתחום יבוא מוצרי הטכנולוגיה מחו"ל. הוא העז לגעת בשני נושאים נפיצים במיוחד: הפרטה מלאה של דואר ישראל, ופתיחת שוק הטלפונים הכשרים לתחרות. בדואר ישראל איש לא רצה לגעת בגלל ועד עובדים הסתדרותי ומאגר ג'ובים; בטלפונים הכשרים שום ממשלה לא הייתה יכולה לעסוק בגלל המפלגות החרדיות.
אבל הפוליטיקה הישראלית, כאמור, אינה מתגמלת על תרומה להורדת יוקר המחיה ועל שיפור איכות החיים של ישראלים רבים. הנדל מצא את עצמו מחוץ לרשימה, ולעומת זאת, איחוד המפלגות המכונה "כחול לבן התקווה החדשה" השאיר בתוכו את הכוחות שהרבו להזיק לכלכלת ישראל. זה מתחיל בבני גנץ עצמו, שהקרב הגדול ביותר שניהל בממשלה היה על הלבנת התוספות הלא חוקיות לפנסיה התקציבית של גמלאי צה"ל. מפלגתו, כחול לבן, הובילה את ההתנגדות לרפורמות שנועדו להפחית את יוקר המחיה, ובראשן הרפורמה בחקלאות. דווקא כשמחירי הפירות והירקות מאמירים, ועימן הלחם, הביצים והחלב – חברי כחול לבן פעלו להגן על הלובי החקלאי, על חשבון 9 מיליון אזרחי ישראל.
סקרי מנדטים עדכניים מנבאים למפלגת קבוצות האינטרס והפנסיות התקציביות כ־14 מנדטים. איילת שקד, לעומת זאת, מסתכלת על אחוז החסימה הרחק מלמטה. קשה להאשים את מי שאינו קונה את המותג ימינה, שהיו"ר הפורש שלו די השמיד את ערכו, אבל דווקא שקד פעלה רבות במסגרת תפקידה להורדת יוקר המחיה, אף שהנושא אינו מצוי בליבת פעילותו של משרד הפנים. בתחום רישוי העסקים למשל, היא הנהיגה סדרת שינויים המקלים על פתיחה וניהול עסקים בישראל, ומשפיעים על כ־44 אלף עסקים. הם חסכו למשק כחצי מיליארד שקלים.
מי שעוד מחפש כעת את דרכו הוא אביר קארה, סגן שר במשרד ראש הממשלה. קארה הציב על דגלו את אחד הנושאים המשמימים אך החשובים ביותר להפחתת יוקר המחיה ולקידום הסביבה העסקית: הפחתת רגולציה. הוא נאבק כדי להכניס את הרפורמה ביבוא אל חוק ההסדרים, תוך איומים שיצביע נגד התקציב אם לא תעבור. הרפורמה מקלה מאוד על יבוא מוצרי צריכה ומזון לישראל, וצפויה להוזיל אותם באופן ניכר במהלך השנים הקרובות. באותו אופן קידם קארה ועדה לאסדרת רישוי עסקים, רפורמה להקלה על יבוא תמרוקים, הפחתת מכסים על יבוא בשר ועוף והקמה של רשות לרגולציה. סביר שרוב הישראלים לא ידעו לשייך את ההוזלות בתחומים הללו דווקא לקארה, במיוחד בתקופה של עליות מחירים, אבל בסופו של דבר כל הצעדים הללו אכן יתרמו להורדת יוקר המחיה.
אבל הזירה הפוליטית מקדמת שרות כמו קארין אלהרר, שבזמן משבר אנרגיה עולמי החליטה לעצור את חיפושי הגז כדי לקדם "אנרגיה ירוקה", קצת לפני שהאיחוד האירופי הכריז על גז טבעי כאנרגיה ירוקה – ואז נאלצה, בעקבות לחצים אירופיים אדירים והנחיה מראש מפלגתה, לעשות פליק־פלאק מפואר, לקדם הגדלה של ייצוא הגז ולהחזיר את החיפושים. אותה פוליטיקה דחקה ממנה את האיש שקידם במו ידיו את משק האנרגיה של מדינת ישראל, הוביל את מתווה הגז תחת לחצים אדירים והגדיל את הכנסות המדינה מהגז, ומי שרק בזכותו הישראלים אינם משלמים היום תוספת של 100 אחוזים על מחיר החשמל אלא 10 אחוזים. הכוונה כמובן לח"כ יובל שטייניץ, שהודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים.
הפוליטיקה הישראלית תקועה משום שהיא החליטה להסתדר בקווים שאין להם דבר עם מדיניות כלכלית או אפילו עם שאלות של שלום וביטחון. מערכת הבחירות החמישית שוב תעסוק לפני הכול בשאלת היסוד שעסקו בה ארבע קודמותיה: כן ביבי או לא ביבי. גם הפעם נראה שאין לצפות למסע בחירות ענייני, וראשי רשימות ישבצו מועמדים לא לפי כישורים או יכולת תרומה למדינה, אלא לפי נאמנות אישית בלתי מעורערת.
עוד לפני שהכנסת התפזרה, שני ראשי מפלגות כבר מיהרו להבטיח שהמטרה של הבחירות הבאות תהיה למנוע מנתניהו חזרה לשלטון. קו החלוקה בין גוש רק־לא־ביבי לגוש דווקא־נתניהו מונע חיבורים אידיאולוגיים אפשריים בהחלט, שיקדמו מדיניות שתפחית את יוקר המחיה, הנושא שבוער כרגע יותר מכול בקרב אזרחי ישראל. אבל לפוליטיקאים חשוב הרבה יותר עם מי הם כן או לא ישבו בממשלה.
