ילדון בא בבוקר מתנודד על הרגליים ושואל: "אמא, כבר בוקר?" "אני לא יודעת" אני עונה. בימים כתיקונם, או יותר מדויק בארצות כתיקונן, אני פותחת חצי עין, ואם האור עולה בחלונות אז בוקר. אבל כאן, בצפון נורווגיה, השמש מאירה כל הקיץ. יום ולילה. מכיוון שהיא לא שוקעת שבת נכנסת בין עשר וחצי "בלילה" לחצות, ו"יוצאת" ? לא שרדתי כדי לראות. אחרי חצות הלכתי לישון, הבדלה עשינו ביום ראשון בבוקר. בתחילת הטיול נלחמנו בזה – נחשיך את החדרים בשעה נורמלית והילדים ילכו לישון. אבל מהר מאוד, תוך יום, ויתרנו. אם השמש היא המלכה נלך בקצב שלה. אנשים מטיילים על חוף הים באחת עשרה בלילה, מחנים קרוואן נודד במפרץ יפה, מתחילים מסלול הליכה בעשר, צופים ב"שמש חצות" רואים איך היא יורדת מעט, לא שוקעת במים ומיד עולה שוב, מבשלים ארוחת ערב לילדים על אמגזית בחוף, נותנים להם ליהנות מקרני השמש, לצהול במים, לתת לשמש לצבוע קצת את הלחיים, לאגור אותה אל הגוף הלבנבן. עוד מעט ישובו ימי הקור הארוכים הארוכים, זה לא קור סתם של לילה ירושלמי, זה קור של דקה מהקוטב. אין לי מושג אין נראים מינוס שלושים מעלות, אבל פה יש מושג. הבתים מחוממים מאוד, ציוד החורף שמונח בכל בית מעיד על מה שהולך לבוא. שלא כמו אצלנו – ביום גשום מאד אין לימודים, כאן צועדים לבית הספר בשלג עד הברכיים, שם מחכים לכל ילד בתאו בגדי בית ספר וגרביים סרוגים. אם יחכו שהשלג ימס, לא ילמדו חצי שנה.
נורווגיה היא תמונת מראה של ישראל. מדינה גדולה פי חמישה ממדינת ישראל, מלאה במים, רק לסבר את האוזן מה זה אומר "מלאה במים" – בנורווגיה יש 200,000 אגמים של מים מתוקים. מאתיים אלף! וזה עוד לפני עשרות אלפי הפיורדים, לשונות ים שנכנסו ליבשה, חלקם כל כך עצומים שלוקח שעות לחצות אותם במעבורת, וחלקם קטנים שיוצרים מפרצים יפים. חוץ מכל אלה יש נהרות שלמים ויובלים ודלתות של הפשרת השלגים, וסתם ככה מעיינות. יש לכמות המים העצומה הזו הרבה השלכות, כלכליות ותרבותיות. בכל נורווגיה חיים חמישה מיליון איש, זה הכול (בפריז לדוגמה חיים שישים מיליון פלוס שמונים מיליון תיירים בעונה). במדינת ישראל הקטנה חיים כולנו על כל לאומינו וזרמינו 10 מיליון איש. ואולי חוץ מהטבע הפראי הנורווגי, מה שהופך אותה לתמונת מראה של ישראל, הוא מרקם האוכלוסייה. בנורווגיה, איך נגיד, גרים נורווגים. אבות אבותיהם היו ויקינגים או טרולים, שהם אגדה, ומעט יורדי ים שהביאו גנים מעורבים ממרחק, ימאים ספרדים ואיטלקים שהגיעו למסחר והשאירו על החוף אישה בהירה עם ילד כהה שיער. רובו המכריע של האוכלוסייה הומוגני מאוד. כולם באותו ראש, באותו צבע, באותו קטע. אצלנו השמיכה הקצרה מאוד נמשכת על ידי הרבה כוחות שונים ומנוגדים, מה שיוצר את רמת החיכוך הגבוהה ואולי גם מה שיוצר את העניין, האתגר, המנוע. מה המנוע שלהם כאן? מאז שגילו הוויקינגים את אדמת נורווגיה והתחילו ליישב את האזורים הצפוניים הקשים ועוצרי הנשימה האלה, הם יושבים כאן בשקט ובשלווה, בבתי עץ קטנים וצבעוניים, טובעים בדשא, דגים דגים ומטיילים לאיטם זקנים זקופים ועתירי שיער לבן, על החוף. יד הכורת לא עלתה עליהם, לא רדיפות או פוגרומים, גלויות, או מתחים ביטחוניים. יום רודף יום, לילה רודף לילה, חורף קיץ. חורףחורףחורף.
עם כל זה, ואולי בגלל כל זה, ההסכמים שנחתמו דווקא באוסלו בירת נורווגיה היו מקוממים כל כך. לעצם ההסכמים וההשלכות הנוראיות שלהם נוספה האירוניה שהם נחתמו על דשא ירוק מדי, במדינה שלווה מדי, שאין לה מושג וחצי מושג מה זה אומר לחיות בקלחת הרותחת שלנו שיש בה כל כך הרבה מתחים ותוספות סיכון. מדינה שמארחת אותנו בחיוך לבן מדי, שלא צריכה לשאת בשום השלכות, ובתום החתימה מקפלת את העט היקר, מחזירה לכיס החליפה וחוזרת לחיות במשאבי האינסוף. יש בזה משהו מקומם מאוד.
