אני תושב נתיבות ומבקר בהר הבית קרוב ל־28 שנים. בגלל המרחק אני מבקר שם 4־5 פעמים בשנה. ממרחק הזמן אני יכול לזכור אירועים והתרחשויות מן העבר ולעמת אותם מול המתרחש בימינו אלה.
נתחיל בטוב. מאז יום ירושלים האחרון נפל דבר. רבים וכן טובים מתפללים ומשתחווים בהר. בעבר דברים כאלה היו מחוץ לתחום המחשבה של רובנו. לעומת זאת, בימים עברו יכולתי להסתובב ולבקר בכל מקום בתחומי ההר. היום התנועה מוגבלת מאוד. רק במסלול המוקצב ליהודים. שער המוגרבים־הכותל המזרחי־שער הרחמים־השביל הצפוני למרגלות רחבת כיפת הסלע ויציאה דרך שער השלשלת.
להבנתי, אנחנו – שוחרי המקדש – הבאנו על עצמנו במו ידינו את המצב הזה. מרוב שרצינו להתקרב אל הקודש ולהתרפק עליו הזנחנו את שאר חלקי הר הבית, כך שהיום זו הנורמה ומי שחורג ממנה הוא החריג. השוטרים הצעירים, כל מי מהם שגילו פחות מ־35, לא זוכרים כלל אפשרות אחרת.
בעבר אפשר היה לעלות ההרה גם בשבתות ובחגים. גלאי המתכות בשער היה באישור מכון "צומת". כיום השער סגור בימי שישי ובשבתות ומצב הגלאי בחגים תלוי ברצונם הטוב של המאבטחים. המפנה ביחס למסלול הצעידה התרחש ב־8־9 השנים האחרונות, כשהמשטרה התרגלה למסלול הקבוע שבו בחרו רוב העולים. בצורה אופיינית למשטרה זה התקבע מבחינתה מאז כמסלול היחיד המאושר לחובשי כיפות, ומכאן קצרה הדרך להפיכתו לחלק בלתי נפרד מהסטטוס קוו השורר בהר מאז ולתמיד.
באחד הביקורים רציתי ללכת משער הלל צפונה והדבר לא ניתן לי. פניתי למשטרה במכתב ותשובת מפקד המרחב הייתה חד־משמעית. אם קבוצה בוחרת ללכת במסלול אחר מן המקובל, צריך לאפשר את הדבר. אני קורא אם כן לקבוצות שבאות במאורגן וכשכל חברי הקבוצה מסכימים לדבר, לדרוש להתהלך בכל רחבי ההר, גם בחלק הצפוני של הרחבה ועד לשערים הצפוניים.
ביום שלישי הקרוב, כ' בתמוז, יחול יום השנה לנפילת השוטרים כמיל שנאן והאיל סתאווי בהר הבית. כ' בתמוז זהו גם יום מותו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. שנאן נפל על משמרתו ליד באב חוטה, שער הסליחה שבצפון ההר וסתאווי לא הרחק משם. אני קורא לעולים ללכת בהר גם לאורך השערים הצפוניים וליד שער הסליחה ולערוך שם טקס אזכרה לשוטרים הי"ד.
כפי שהובטח כבר לאברהם אבינו, כל מקום בהר שבו תדרוך כף רגלינו יירשם בסוף הדרך על שם עם ישראל. מה שלא – יישאר מוזנח ומופקר. ממש כדברי הגמרא על הפסוק "ציון היא, דורש אין לה", מכלל דבעי (שצריכה) דרישה. עלינו ללמוד לדרוש.
