פעם התחלתי לכתוב ספר שנקרא "ספר ההגדרות הגדול", שנעלם בתהום הנשייה של הקבצים המותחלים במחשב. אבל הייתה בו כוונה אחת שבעיניי מאוד משמעותית ושאני לוקחת איתי מאז בכל עניין בחיי: חשיבות ההגדרה.
כשאנחנו מגדירים את התחומים השונים בחיינו, אנחנו פועלים בהתאם להגדרה שהגדרנו. דברים שלא יתאימו להגדרה שלנו, פשוט ייצאו מהמשוואה. אחת הדוגמאות הנפוצות היא זו של חיפוש זוגיות.
אינספור נשים (כולל אני בעבר) מתארות את הסיטואציה הבאה: "נפגשנו, היה מהמם, הוא בחור מגניב, בדיוק מה שאני מחפשת. במשך כמה חודשים הכול נפלא עד שמתחילות הבעיות. שלחתי הודעה, ראיתי שהוא קרא והוא ענה רק למחרת או כעבור יומיים. כשהוא כבר ענה, הוא התעלם מהיומיים האחרונים בהם לא הגיב. היום, הוא כבר רגיל שזה בסדר להתעלם ממני. אני לא מבינה מה קרה".
למה אנחנו נשארות? איך זה קשור להגדרות, ולמה זה חשוב בטור על פרק ב'?
ובכן, אם היינו מגדירות מראש בדיוק מהי זוגיות לדעתנו, איך מתנהגים אלינו בזוגיות ואיך זה מרגיש להיות בזוגיות, לא היינו סובלניות וסלחניות להתנהגויות האלה. היינו נפרדות בפעם השנייה שזלזלו בנו. היינו עוזבות ברגע שהיינו מרגישות שאנחנו כבר לא גבוה בסדרי העדיפות. אבל לא הגדרנו, אז אנחנו מוכנות להסתפק בפירורים שנזרקים לכיוון שלנו, להרגיש טוב לרגעים בלי לשים לב כמה מהזמן בכלל לא טוב לנו.
הרבה אנשים מתקשים להציב את העובדות של פרק ב' בפני ילדיהם.
אנשים לא עוברים לגור יחד כי לילדים של אחד הצדדים זה לא נוח. כי הילדים מאיימים שיעברו לגור אצל ההורה האחר שלהם (שפעמים רבות הוא עצמו נשוי בשנית, או שמערכת היחסים איתו לא קלה יותר), הם "עושים פרצופים" בכל פעם שבני הזוג מארגנים מפגש שכולל את כל בני המשפחה החדשה המתפתחת. ואנחנו נבהלים. המצפון נוקף אותנו.
עצרו רגע!
מה ההגדרה שלכם למערכת היחסים שלכם עם הילדים? כי איך שאני רואה את הדברים, אתם ההורים. אתם מי שאמורים להנהיג ולהדריך את הילדים שלכם במסע החיים, אלה שאמורים להנחות אותם בדרך עד שיהיו מבוגרים עצמאיים, אלה שאמורים ללמד אותם להתרחק מסכנה, לשמור על עצמם, לדאוג לעצמם ולרווחתם.
איזה סיכוי יש להם להפוך להיות מבוגרים מאושרים, אם חינכנו אותם להיות הורים ששבויים בגחמות של ילדיהם? הרי רובנו סירבנו להתגרש במשך שנים רבות בשבילם. והנה, שוב, בשבילם, לא ניכנס לקשר חדש שמערב אותם.
אני חושבת שעלינו להודות בזה. אנחנו מפחדים שאנחנו לא הורים מספיק טובים, אנחנו מונעים מנקיפות המצפון על הבית שהתפרק להם ולכן אנחנו מנסים למנוע מהם עוד כאב. אנחנו מרחמים עליהם ובכך גם מעבירים את המסר הנורא ביותר: אתם ילדים חלשים ואומללים. אנחנו לא סומכים עליכם שתצליחו להתמודד.
האם זאת האמת שלנו? לדעתי לא.
הגדירו את התפקיד שלכם כהורים. הפסיקו לרחם על הילדים שלכם. אם קשה לכם ממש, סעו להודו. תראו איך ילדים חיים שם ותיזכרו כמה פריבילגים הילדים שלכם זכו להיות. למדו את הילדים שלכם כמה חשובה אהבה בחיים. למדו אותם שלא מוותרים על אהבה.
