מדבר סיני. חום גיהינום. משה רבנו, בחור לא צעיר שכבר עבר דבר או שניים בחייו – עולה לשיחה צפופה עם אלוהים ואחרי 40 ימים שם למעלה, בלי אוכל ושתייה, הוא חוזר אל רבבות האנשים שם למטה שמנסים להגיע לארץ ישראל, אבל בינתיים מזיעים בחום המדבר ומתרכזים בפעולה החביבה עליהם – תלונות. משה כבר איש קשיש, אבל הרוח מחזיקה את הגוף שלו. כך הוא יכול לצום 40 יום ולילה, וכך הוא יכול לשאת את המשא הכבד של לוחות האבן בידיו העייפות.
בכל זאת יש לו כוח למשה, הוא מחזיק מעמד, הוא יכול הכל, כי הוא עומד לתת את התורה לישראל שיממשו אותה. אבל במעבר בין השמים לארץ – משהו משתבש. מסתבר שהם לגמרי המתינו לו, אבל בדיוק נגמרה להם הסבלנות, ועכשיו הם ממתינים לעגל הזהב שיושיע אותם. משה רבנו, האיש בעל כוחות העל, שיכול לצום חודש, שיכול לדבר עם אלוהים וגם עם אנשים, שנושא על גבו וליבו עם עייף בתהליך גיבוש – מאבד את כוחותיו הפיזיים, והלוחות מתרסקים.
לא הכוח הפיזי שלו החזיק את הלוחות, אלא הרוח, ההתרגשות, המשימה. הגוף נענה למשא הלוחות באותו האופן שהוא נענה לשיברון הרוח, מפח הנפש והתרסקות המשימה – הוא לא יכל לשאת יותר והלוחות נפלו ונשברו.
כי ככה זה. כשאנחנו שמחות, כשטוב לנו – יש לנו כוחות על. אנחנו יכולות לעשות הכל, לצלוח הכל, להיות הכל. אבל כשקשה – גם פעולות פשוטות נעשות מסובכות. גם הטבעי והיומיומי נראה בלתי עביר, גם משאות קלים הופכים למכשולים רבי עוצמה. בימי שיגרה פיתה עם שוקולד נראית לנו כמו עצלות אימהית להכנת סנדוויץ' לקייטנה, אבל כשאנחנו בצום – זו נראית לנו משאת נפש והתגשמות תקוותינו.
כשקשה וכואב – אנחנו מתקשות לזכור את רגעי הטוב והחסד, את השמחה והרוך. אנחנו מתקשות לגייס אהבה וסליחה, אנחנו לא מוצאות פינה שיש בה חמלה, שתגונן עלינו, שתחבק אותנו, שתסביר לנו שעשינו בסדר, שהתכוונו לטוב, שגם אם התפקשש – הרוב היה ממש מעולה, ומה שלא – בפעם הבאה נתקן. אם לא אנחנו היינו מול עצמנו, אלא חברה טובה הייתה במקומנו – היינו יודעות בדיוק מה לומר לה, בדיוק איך לחבק אותה ולנחם אותה. היינו שם כדי לעצור אותה בגופנו מלחבוט בעצמה ולא מאפשרות לה להגיד את כל הדברים הרעים האלה עליה. אנחנו הרי אוהבות אותה כל כך, לא היינו נותנות לאף אחד בעולם להעליב אותה ככה – כמו שאנחנו מעליבות את עצמנו.
היום אנחנו נכנסים לשלושת השבועות, שמגיעים בערך דקה וחצי אחרי חודש של אבלות בספירת העומר. ימים על ימים ושבועות על שבועות שאנחנו מתרכזים באבל ובקושי ובמה אסור, בצום ובצער. כשאנחנו עושים את זה – הגוף שלנו נשבר והיכולות שלנו מתרסקות.
אי אפשר להביא את לוחות הברית כשהלב שבור, כי לב שבור לא יכול להחזיק לוחות של אבן. רק לב פועם ושמח יכול. כדי להביא גאולה לעצמנו ולעולם אנחנו צריכות להתרכז ולזכור ולגדל את רגעי הטוב והחסד, להאיר את החום והחמלה. אנחנו צריכות לראות ולסמן את הרגעים הטובים, את מה שכן מצליח לנו, אנחנו צריכות להרים לחלקים המעולים שלנו ולחמול על אלה שעוד לא שם. אנחנו צריכות לזכור שלכל שבר יש תיקון, ושאפילו ללוחות שבורים יש מקום של כבוד במרכז ליבו של המשכן, המקום הכי קדוש בעולם, כשמלאכים מסוככים עליהם ומגנים עליהם. הם מגנים עליהם מאיתנו.
כֹּה-אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, וּלְמֹעֲדִים, טוֹבִים; וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם, אֱהָבוּ (זכריה, ח, יט).
האחריות שלנו והמשימה שלנו הן להפוך את הימים האלה, של קושי, כאב וצער, לימים של שמחה, ואמת ושלום. כשיהיה לנו כוח לנשום ולחיות ולשמוח, נוכל לשאת כל קושי, ולרפא עולם שבור.
