מכירים את האנשים האלה שרגישים לכל רעש, כל תזוזה לא במקום מציקה להם והטמפרטורה צריכה להיות בדיוק במעלה הנכונה כדי שהם יהיו מסופקים? לרוב, אלו לא אנשים מפונקים או סתם מעצבנים. יש להם משהו שנקרא ויסות חושי גבוה, הם מאוד רגישים למתרחש סביבם. אולי אין להם שמיעה סלקטיבית וכשהמון אנשים מדברים זה מרגיש כמו בלגן במח.
עכשיו תדמיינו את אותו הדבר רק בדיוק להפך. לזה קוראים ויסות חושי נמוך (כמובן). לי יש את זה, המון אנשים חושבים שזה טוב שכמעט אף פעם לא חם או קר לי מדי או שכאב לא מפריע לי כל כך, אבל זה לא תמיד פרחים ופרפרים.
הנה סיפור: לפני בערך חודש וחצי נקעתי את הרגל. לא משהו נחמד, פחות נחמד זה היה כשגיליתי את הנקע אחרי יומיים שבהם הרביתי בהליכה ברגל ממקום למקום מה שלא שיפר את המצב כלל. כשהרופא שאל אותי "איך נקעת את הרגל?", לא ידעתי מה לענות, האם זה קרה בחוג טקוואנדו? או כשקפצתי מהגדר? אולי אפילו סתם סובבתי את הרגל? . לא באמת הרגשתי שכואב לי, ההורים שלי הם אלה ששמו לב שאני צולעת ושהקרסול שלי נפוחה. זה גרם לי לתהות, כמה עוד דברים נקעתי שלא שמתי לב אליהם?
המרפק שאני ממשיכה לדפוק שוב ושוב, או הכתף שיצאה מהמקום לפני שנתיים ואני לא נותנת לה מנוחה. גם כמה מהפצעים האלה בכלל הספיקו להבריא? אולי אני לא נותנת לפצעים שלי להתאחות בגלל שאני לא מרגישה שהם צריכים את זה וזה רק גורם לפציעה להיות יותר חמורה עד שיום אחד זה יהיה מאוחר מדי.
תוסיפו לזה את כל הפעמים שאנשים אומרים לי להנמיך את הקול כי אני לא שמה לב לכמה חזק אני מדברת. את הרצון העז שלי לתזוזה ומגע נובעים מהוויסות הנמוך שלי. זה קצת משגע את הראש. אבל אני מעדיפה להסתכל על הצד הטוב, זה נחמד שאני לא צריכה מיליון שכבות בחורף כדי לחמם את עצמי או שאת הקיץ הישראלי אני כן מצליחה לשרוד. או גם שאחרי נפילה יותר קל לי לקום ולהמשיך כרגיל בלי שזה יפריע לי.
כמו שאמרתי באחד הטורים הקודמים שלי, אני דיכוטומית, אבל אני אוהבת תמיד להזכיר לעצמי את התכונות הטובות והרעות שיש לכל דבר שניחנתי בו. ויסות חושי נמוך יכול להיות מסוכן ואני צריכה לשים לב לזה, אבל יש בו יתרונות שאני צריכה לשמוח בהם.
