ימי מילואים (י')

שלוש אחר הצהריים. העמדה המזרחית. היום העשירי למילואים.

איף, איזה שעמום זה עמדות שמירה סטטיות. שמירה שמתחילה באחת ומסתיימת בתשע ובין לבין כלום. לא קורה כלום. אין מה לראות. קטע מגדר שיש עליה כבר איזו תצפיתנית אבל בדיוק שם, בנקודה שהעמדה מסתכלת עליה, התצפיתנית לא רואה כלום ולכן צריך לאכול צהריים אורז עם פלפל חריף וחריימה שמישהו הכין, לעשות עליית משמר עם עזריאלי הקצין שמגרד כל הזמן בראש שלו ואומר 'יאללה, מתנוס, תגיד לי מה המשימה, להגן על תושבי מדינת ישראל מפני גורם עוין, מצוין', לשתות קפה, לשים ווסט וללכת עם עוד קפה לאט לאט אל העמדה. בדרך לעמדה לראות ארנק זרוק על הרצפה להגיד מה זה טוב, טוב נרים נראה מה קורה עם זה, להגיע באחת אפס אפס, להגיד לגונזו שיושב שם יאללה, לך, לראות אותו מתעורר משנת בוקר טובה, מתאפס, מבין איפה הוא, יורד מהעמדה עם כתם אדום ויפה של שינה טובה על הלחי, להתיישב ולהגיד לעצמי יא אללה, מה עומד לקרות פה בשמונה השעות הבאות.

לכל הפרקים של "ימי מילואים" מאת יהודה גזבר

כלום.

יש איזו ציפור כזו, מפוספסת, שבונה קן על האדמה מעבר לגדר של המוצב. אפשר לראות אותה אם הולכים קצת ימינה. אולי זו חוגלה. היא מתרוצצת, מתרוצצת, סביב איזה משהו. אפשר להסתכל עליה עד שנמאס.
חם יא אללה. מה זה חם, הזבובים מתנגשים בקירות. יש איזה מאוורר קטן שמישהו חיבר בפינה אבל הוא בקושי עוזר. חם לאללה.

מתן הסתכל על הארנק שהוא מצא. ארנק מוזר. היה קצת כסף, אין כרטיסי אשראי, אין כרטיסים מזהים, והיה נראה שהארנק שייך למישהו בתל אביב כי כל מיני כרטיסים של הטבות. הוא משך בכתפיים ודחף את הארנק לווסט.

אחר כך היה לו משעמם אז הוא התחיל לנקות את העמדה.

איזה זבל זה עמדות צבאיות. קודם כל ליטרלי, ערימות ערימות של זבל. עטיפות של במבה ביסלי, חפיסות סיגריות ריקות, שאריות של חמגשיות, מזלגות חד פעמיים, פחיות שימורים, פחיות קולה, כדורי 5.56 שנפלו למישהו מהמחסנית, עלים, המון עלים. מדי פעם עובר איזה מישהו שיוני הרס"פ שלח עם שקית זבל גדולה, אוסף הכל שם בשקית זורק לפח, ועדיין כל יום הכל מתמלא מחדש. יש גם איזורים שלמים בבסיס הזה ובמערך התעלות שלו שנשארו ממלחמת יום כיפור, עמדות שלא השתמשו בהם מעולם זמן וחיילים, בטח סדירים, עושים בהם את הצרכים שלהם כשהם תופסים את אחת העמדות ההיקפיות של הבסיס. וזה מסריח. בעמדה תמיד יש כיסא חצי מתפרק שמישהו העלה פעם, היא מוקפת פלסטיק מלא בחריצים שנשבר בקצה ובלילה נושבת דרכו רוח פרצים, והכל הכל מלא כתובות 'אומרים אלוהים ישמור למה הוא לא בא להחליף אותי' ו'עם בונה צבא, צבא צובע את כל האבנים אבן בכחול אבן באדום' בטוש ארטליין שחור.

בינתיים באה שלוש אחר הצהריים. עד שבאה השעה שלוש מתן חשב על הילדים שלו. הוא התגעגע לילדים וזה היה לו מוזר כי בעצם ביום יום הוא לא היה כזה אבא טוב. לא מההורים שיודעים איפה אורי עומד להיות שנה הבאה (כנראה באותו מעון) או מה עושים ההורים של החברים של שלומית. הוא התחיל לחשוב על הילדים כשפתאום קולות עולים מהמדרגות לתעלה שמובילה לעמדה. שני חבר'ה. הוא מקשיב – משהו קורה.

ליבוביץ' ודויטש הגיעו.

תגיד – כך ליבוביץ' – מצאת במקרה ארנק?

כן.

אמרתי לך, אמר דויטש.

מה! אמר מתן. מה זה המסתורין הזה.

זה ליבוביץ', אמר דויטש. הוא רוצה למצוא את הגנב שגנב ממך את הארנק ופרץ את הדלת של הבונקר, ובשביל זה הוא הניח –

דויטש הניח, אמר ליבוביץ'.

טוב, אני הנחתי ארנק במעבר שבין החדר אוכל, החמ"ל והחדר תדריכים, ואמרתי נראה מי לוקח מי משאיר, אז ישבנו בארוחת צהריים והסתכלנו ובאמת אף אחד לא נגע בארנק חוץ מאולג, אבל אתה לקחת את זה, ואם אתה לקחת את זה, וגנבו ממך כסף וכרטיסי אשראי, אז אתה לא הגנב, אז המלכודת שלנו לא עבדה כמו שצריך.

זה היה הרעיון שלך? אמר מתן.

של ליבוביץ', אמר דויטש.

זה רעיון די מטופש, אמר מתן.

יש לך רעיון יותר טוב? אמר ליבוביץ', שבבירור נעלב.

בואו שבו רגע, אמר מתן. הוא הוציא במבה וליטר וחצי קולה זירו. יאללה, תשתו משהו תאכלו משהו. לא בכל יום יש לי ביקור ממלכתי כזה. ואחר כך אמר תקשיבו, אני חשבתי על זה איזה שבוע כמעט. אני לא חושב שמלכודת זה רעיון חכם כל כך, כי די ברור שהגנב הזה לא גונב כל מה שהוא יכול. הוא גנב ממני אלף שקל כי הוא היה צריך מזומן ודחוף, והוא פרץ את הבונקר כי הוא היה צריך משהו מהבונקר – ברור שלא כסף, אלא תחמושת. מה שאומר שהוא לא מסתובב וגונב מה שבא לו, הגנב הזה. אז מלכודת לא תעזור.

ומה כן יעזור? אמר דויטש.

לא יודע. אבל בסיור לפני יומיים מצאנו כדור ליד הגדר, כדור חדש, מה שאומר שאולי הוא העביר את הכדורים לסוריה או משהו כזה.

עדיין לא הבנתי מה יעזור, אמר ליבוביץ'.

לא יודע. אולי לבדוק מי נמצא בפלוגה? כי חצי מהפלוגה בכלל בבית אחרי האל"ל. וחלק עושים שלושים יום כי הם צריכים את הכסף. וחלק מגיעים רק לימי קיפול. בקיצור קודם כל להבין מי כן ומי לא. אנחנו לא כזה הרבה אנשים, אפשר להבין פחות או יותר מי היה במשימות בזמן שהבונקר נפרץ, מי היה בפלוגה, כל זה.

ואז מה, אמר ליבוביץ'.

ואז להתחיל לעקוב אחריהם לראות אם הם מתנהגים כרגיל.

חצי מהפלוגה הזו דפוקה בשכל מלכתחילה, אמר ליבוביץ'. יש לך את ההוא הפילוסוף, יש לך את הדוסים שיושבים בבית הכנסת כל הזמן, יש לך את החדשים ויש לך את המבוגרים שנדפק להם השכל. מה זה 'כרגיל'?

כרגיל, חזר מתן ואמר. אתה יודע, לצבא יש כללים מטופשים משלו ועדיין אפשר לראות מי מסתיר דברים, מי מסתגר, מי יוצא וחוזר בשעות לא הגיוניות, מי נוסע לבד ומי חוזר לבד. בקיצור, להתחיל לסנן חשודים, ולחכות שהגנב יעשה עוד טעות. אולי יריב עם מישהו? תשמע, מישהו פה בלחץ. לא סתם גונבים אלף שקל וברוס מלא כדורים. מישהו פה בלחץ, אז הוא יעשה טעות, וכשהוא יעשה טעות, אנחנו נשים לב.

לא הבנתי כלום, אמר ליבוביץ'. אני חושב שאתה סתם מקשקש בשכל. מי יעשה טעות ולמה יעשה טעות. תאמין לי, אם לא היו גונבים ממך את הכסף כבר מזמן הייתי בא לכפכף לך את הצורה על תקן הגנב. אני חושב שהגנב צריך פרצה. פרצה קוראת לגנב. תעשה פרצה, תמצא את הגנב. איך המג"ד שלי בצמ"פ היה אומר? זה לא נפוליאון אמר, זה אני אמרתי.

נעשה ככה, אמר דויטש. אתה תתחיל לעקוב, ליבוביץ' יעשה פרצה, נראה מי מצליח למצוא את הגנב ראשון.
ומה אתה תעשה? שאל מתן.

אני, אמר דויטש, שהיה ברור שאין לו תשובה טובה ולכן הוא חושב מהר ומנסה להבין מה הוא יעשה, אני אהיה עם שניכם. מה שאתם צריכים אני אעשה אתכם גם.

טוב, אמר מתן. הוא לקח עוד שלוק מהקולה. מה, תישארו פה איתי עד תשע בערב?

איזה, אמר ליבוביץ'. אני עולה סיור בתשע ודויטש עולה ש.ג., תוציא את הפלאפון שלך ותראה משהו.

הם הלכו ומתן נשאר, מסתכל על הקירות. הוא הלך קצת ימינה, החוגלה נעלמה. במקומה היה אחד החתולים של המוצב, נשען שם על הבזלת החמה במבט עצל. הזמן המשיך להימתח, להימתח, עד שחלחל בין הסדקים ולבסוף ירד הלילה.