א. להיתקע עם הרכב
זה קרה בערב פסח.
ידענו שזה יקרה מתישהו. בכל זאת, מדובר ברכב מודל 2001, שיש לו רבע מיליון קילומטרים ברזומה. יתרה מזאת: שבועיים קודם הוא כבה לנו ככה סתם פתאום באמצע נסיעה ונדלק ככה סתם פתאום כעבור עשרים דקות. מוסכניק בדק אותו קלות ואמר שהוא לא יודע מה התקלה, פשוט תיסע ותסמוך על המזל. אז סמכנו על המזל עד שהוא אזל.
ובכל זאת, יכולנו לצפות לקצת יותר התחשבות, אחרי הכול יש 364 ימים שאינם היום הכי לחוץ בשנה; ותעזבו את הלחץ (ברוך ה' יצאנו מספיק מוקדם כדי להיעזר בהורים מהצד האחד ולהגיע אל ההורים מהצד השני שעתיים לפני החג), לא חבל שהרכב מתקלקל רגע אחרי שניקינו אותו לפסח, ניקיון יסודי יותר משהשקענו בו בשלוש השנים שהוא בידינו? חוסר התחשבות מוחלט, תאמינו לי. כך או כך, הרכב נגרר אל המוסך ושכב שם שבועיים עד שהמוסכניק איתר איזה חיישן סורר שהתקלקל, החליף אותו ואמר שהרכב שוב נוסע כמו פעם, לפחות עד הפעם הבאה.
החלטנו שהגיע בנזין עד נפש. גם ככה המזגן כבר לא מקרר, הבגאז' צריך יחס אישי כדי להיסגר, הדלת הימנית הקדמית נפתחת רק מבפנים (מה שמחייב את הנהג להיות ג'נטלמן ולפתוח לאשתו, רעיון לא רע בעצם), ויש עוד כמה תקלות קטנות ושובות לב מהסוג הזה. הגיע הזמן לרכב חדש.
ב. חוכמת ההמונים
קבענו תקציב (לא גדול), חיככנו ידיים ואז נזכרנו שאין לנו מושג איך קונים רכב בעצם: איזו חברה מומלצת, איזו חברה מושמצת, איזה קילומטרז' סביר ואיפה לא כדאי ליפול. אחרי הכול, כששואלים אותי איזה רכב יש למישהו, אני אענה במקרה הטוב "לבן", וגם אז סביר שיתברר שהוא בכלל אפור.
פניתי אל הפייסבוק. כתבתי שאני מחפש רכב עם מקום לשלושה ילדים מאחורה ולעגלת תינוק עוד יותר מאחורה (בשפה הפרסומית זה מכונה "מכונית משפחתית", אבל זה קצת מצחיק כי המשפחה שבה גדלתי לא נכנסת בשתיים כאלה), אמין, לא יקר וחסכוני בדלק. כפי שהגדירה את זה אחת מהמגיבות, מקסימום רכב במינימום מחיר.
התגובות מיהרו להגיע, ומעליהן התנוסס דגל לבן עם עיגול אדום. השמות מאזדה, סובארו, מיצובישי וטויוטה (וקפיצה קלה אל קוריאה הסמוכה, לטובת היונדאי) חזרו שוב ושוב, בתוספת המלצה חמה לא לגעת באירופאיות, רק יפניות. אם לשפוט לפי הפייסבוק אנשים שקונים רכבים מצרפת, איטליה וגרמניה מבלים במוסך פעם בשבוע, נתקעים בלי דלק ומטפלים בתקלות. רחמיי עליכם, הנוהגים במרצדס ובפרארי, נשמע שחייכם אינם חיים.
חמוש בקצת יותר מידע נכנסתי ליד 2, והבנתי שאני עדיין לא יודע מספיק כדי שלא יעבדו עלי: הרי גם אם השנתון סבבה והקילומטרז' סביר, יכול להיות שאסע עד רעננה כדי לרכוש איזה טויוטה במחיר מציאה, ואז אגלה שהבעלים לא טרח לציין במודעה שהמנוע נוהג לשבות פעם בשבוע. שחתי את צערי בפני חבר, והוא אמר שגם הוא בדיוק מחליף את הרכב שלו – מאזדה 3 מודל 2008 – כי הוא מחפש רכב חדש יותר, אז אם אני מגיע לאיזו תובנה חכמה שאעדכן אותו.
הבטחתי לעדכן ופניתי אל הצעד הבא: סוכנויות רכב.
ג. האוצר מתחת הגשר
לקח לי זמן להבין ש"סוכן רכב" זה בסך הכול ניסוח מגוהץ היטב ל"מוכר מכוניות משומשות", כלומר הדימוי הנפוץ לאדם שקשה לסמוך עליו. כך או כך, סיבוב בסוכנויות רכב יכול להניב יותר מחמאות מאשר שליחת תמונות של הילדים בווטסאפ המשפחתי – סוכני הרכב היללו אותי ש"אני נראה בנאדם חכם, אז אני בטח מבין ש", "אני איש רציני", "בטח ארצה להשתדרג" ועוד כמה תארים.
אבל כל המחמאות האלה הסתיימו בהצעות. ואני אולי איש חכם, רציני ורוצה להשתדרג, אבל איכשהו כשמציעים לי מכונית ששווה 35,000 שקלים ב-17,000, הנחה-אישית-שהשגתי-בשבילך-רק-צריך-טיפה-לסדר-משהו-מאחורה-וזהו, אני מתחיל קצת לחשוד. אז שרפתי בוקר שלם (והייתי רוצה להאמין שגם כמה קלוריות), כדי לצאת עם טיפה יותר הבנה במכוניות, אבל בלי מפתח ביד.
חזרתי ליד 2, חזרתי אל הפייסבוק, התקשרתי למישהו שעובד במציאת רכבים, ואז פתאום פגשתי שוב את החבר עם המאזדה. סיפרתי לו על כל תלאותיי ואז נזכרנו שנינו שאולי בעצם אני יכול פשוט לקנות את הרכב שלו.
הוא סיפר שעוד חודש יש טסט לרכב. החלטתי שחודש אני עוד יכול להתגלגל עם הרכב הישן, ולקוות בכל ליבי שאף חיישן נוסף לא יצא בדימוס. התקווה התגשמה, וכעבור חודש הפכתי לבעלים המאושר של מאזדה 2008 עם מזגן תקין בצבע לא לגמרי ברור. עכשיו נשאר רק אתגר אחד: להיפטר מהרכב הישן.
ד. גבעות כבני צאן
מישהו הזהיר אותי שאם אפרסם ביד 2 אני אוצף בטלפונים מאנשים שירצו לקנות את הרכב לפירוק. האם זה רעיון רע? לא בהכרח (אשתי אפילו חשבה שזה רעיון אחראי למדי), אבל כנראה שלא מאוד משתלם כלכלית. למצוא מישהו שאשכרה יקנה את הרכב כדי לנסוע בו יכול להיות קשה יותר, בטח אם אספר לו על התקלות הקטנות, שאף אחת מהן לא נוראית אבל כולן יחד מצטרפות לרשימה ארוכה למדי. לא היה לי כוח להתעסק עם זה.
ואז הבריק לי רעיון: חבר ותיק סיפר לי לא מזמן שהוא משמש כסוג של מבוגר אחראי בגבעה הסמוכה ליישוב שלו. התקשרתי אליו ושאלתי אם הוא מכיר מישהו לא מפונק, שמחפש רכב שהתכונה הטובה העיקרית שלו היא "נוסע". החבר בדק את השטח, וכעבור יומיים התייצבו אצלי שלושה בחורים שנראו כאילו יצאו זה עתה ממערבון. לאחד מהם היה פלאפון, לאחד היה רכב, לשלושתם היו פיאות ונדמה שלאף אחד מהם לא היה דאודורנט. נו, מילא. עשינו סיבוב קצר ביישוב, ומיהרתי לציין את כל הבעיות ברכב כדי שהקונה לא יחשוב שהוניתי אותו. ציינתי שהמזגן לא לגמרי מקרר, והוא אמר שהוא שונא מזגן, מעדיף חלון פתוח. אמרתי שיש דלת אחת קצת בעייתית, והוא ציין לשבחו של הרכב שלפחות אין לו קוד. אמרתי שיש בעיה קלה עם הסגירה של תא הכפפות ושל תא המטען, והוא אמר שבגבעה כולם חצי-מכונאים, בטח יסדרו את זה צ'יק צ'ק. העיקר הרכב נוסע?
תראה, אמרתי, בשלוש שנים נסעתי בו יחסית מעט, הוא עשה לי בעיות רק במקרה אחד ותוקן. הבחור אמר שזה בסדר, גם הוא לא צריך לקרוע את הארץ, רק לנסוע כל יום לגבעה הסמוכה כדי לרעות שם צאן. אחלה, הרכב נוסע, בוא נלך להעביר בעלות.
ה. המאבק בבירוקרטיה
מדינת ישראל כפרה עליה פינקה אותנו בפטור מהצורך ללכת לדואר, אפשר פשוט להעביר בעלות מהמחשב. רק צריך קודם לסדר את רישיון הרכב שפג לאחרונה ולא טרחתי לחדש לפני שיש קונה.
התחברנו בששון ובשמחה, מילאתי את פרטי האשראי והאתר השיב בהודעת שגיאה. חזרנו אל הטופס, מילאתי שוב את פרטי האשראי והפעם המערכת ביקשה ממני להזין את הקוד שקיבלתי לנייד. כעבור כמה רגעים קיבלתי קוד. הקלדתי אותו חיש קל והמערכת הודיעה בחמיצות שזה לא הקוד הנכון. מייד הבנתי מה קרה – קיבלתי באיחור את הקוד הקודם; עכשיו צריך להמתין שנקבל את הקוד החדש.
חיכינו עוד כמה דקות. שום קוד לא הגיע. רעננתי, הקלדתי שוב את כל הפרטים ובשעה טובה הגיע קוד. הקלדתי. הודעת השגיאה חזרה. זה כנראה היה הקוד השני. חיכינו עשרים דקות לקוד השלישי, אבל הוא לא הגיע.
גלגלתי עיניים ועברתי לאפשרות השנייה שהאתר מציע בטובו – תשלום דרך אתר הבנק. עברנו את כל השלבים רק כדי לקבל הודעת שגיאה נוספת. במקביל ניסיתי להתקשר אל המענה הטלפוני של משרד הרישוי ואז אל חברת האשראי, אבל חוץ ממוזיקת המתנה מעצבנת להפליא לא הצלחנו להגיע לשום נציג בן אנוש. החבר'ה כבר היו מעט לחוצים – מסתבר שחבר שלהם מתארס הערב והם צריכים את הרכב כדי להגיע לסביון, מכל המקומות. תהיתי אם נותנים לרכב ישן כל כך להיכנס לסביון, אבל השארתי את הבעיה הזו להם.
אחרי למעלה משעה של מאבק, הקלדתי פרטי כרטיס אשראי אחר והאתר סוף כל סוף קיבל אותו. עכשיו נשאר רק להעביר את הבעלות. הסתבר שהרכב לא אמור להיות רשום על שם הרועה הנחמד, אלא על שם חבר שלו. העלינו על הקו גם אותו, הוא נתן לי את הפרטים שלו, ולאחר מאבק קל הצלחנו להתחבר אל האתר מכרטיסייה נפרדת. הבעלות הועברה, הסכום שולם לי (אולי יכולתי להשיג יותר, אבל כנראה שלא הרבה יותר) והניסאן החבוטה שלנו יצאה במסלול אל מעוז האחוזון העליון.
כעבור שעתיים קיבלתי ארבעה מסרונים עם קודים מחברת האשראי.
