כי מחר נמות
בכל מהדורות החדשות בעולם כיכב השבוע גל החום הפוקד את אירופה. בכל זאת מדובר בשיאים שלא הכרנו: למעלה מ-40 מעלות חום בבריטניה; 43 מעלות בספרד ופורטוגל; גל שריפות בכל רחבי היבשת. צריך לקוות שאין עוד אדם אחד שעדיין מטיל ספק שהאקלים המקיף את כדור הארץ, ומהווה תנאי ליכולת החיים בו, אכן הולך ומתחמם בקצב שנראה גבוה יותר ממה שהזהירו המדענים רק לפני שנים אחדות. את מפיצי תיאוריות הקונספירציה שום דבר לא ישכנע. גם 50 מעלות בנורבגיה לא יזיזו אותם מדעתם שמדובר בשקר של מדענים שרק מעוניינים בתקציבי מחקר, ואולי גם זה לא: סתם שמאלנים חמוצים מטבעם שרוצים לחרב גם את שמחת החיים של שאר תושבי הכדור.
אבל צריך לקוות שמלבד הקונספירטורים המקצועיים האלה שאר בני האדם מן היישוב כבר השתכנעו. השאלה הגדולה היא מה הם, כלומר אנחנו, עושים עם זה. הרי ברור שהתחממות מהירה ודרמטית כזו דורשת צמצום דרמטי לא פחות בשימוש בדלקים מזהמים ומעבר מהיר יותר משחשבנו לאנרגיה לא מזהמת. במקום זה, אנחנו חוזים במנהיגי העולם החופשי מחזרים במרץ אחרי יצרניות הנפט הגדולות שרק יגדילו את כמות הנפט שהן מפיקות, בהינתן שאנרגיית הגז מרוסיה הולכת ונחסמת בגלל המלחמה באוקראינה. אבל המנהיגים הם לא עיקר הבעיה; אותם עוד אפשר להבין, כי הם צריכים לתת תשובות אנרגיה מיידיות לאזרחי ארצותיהם לקראת החורף הקרוב, ואולי גם לשימוש מוגבר במזגנים כבר בגל החום הנוכחי. אבל מה עם האזרחים עצמם? היציאה מהקורונה הביאה להתנפלות כזו על הטיסות ברחבי העולם, כאילו משבר ההתחממות הוא רק איזו שמועה רחוקה. "סע וטייל כי מחר נמות", כפשוטו.
לכאורה, אפשר להבין אנשים שאינם מעוניינים לפגוע באיכות חייהם בהווה בשביל תסריט אופציונלי עתידי. אבל עדיין ראוי להביא בחשבון מה מונח כאן על שתי כפות המאזניים. מצד אחד סכנה שהריאליות שלה הולכת ונעשית ברורה, ואף קרובה, לאובדן התנאים המאפשרים חיים בחלקים גדולים של כדור הארץ, אם לא בכולו. מצד שני סכנה לאובדן ההנאה מנופש בחו"ל. כשאלה שני צידי הדילמה, האם אמור להיות בכלל ספק מהי ההתנהגות הנכונה?
יתר על כן: גם במערב המפונק של ימינו אנחנו רואים לא מעט אנשים שמוכנים לוותר על הנאות חיים של אוכל מתוק וטעים; להשקיע שעות רבות של אימונים גופניים, לפעמים אפילו די מפרכים – והכול כדי לשמור על בריאותם גם בעוד כמה עשרות שנים. למה אם כן מה שמוכנים אנשים רבים לעשות למען שרידותם הפרטית, הם לא מוכנים לעשות למען שרידות כדור הארץ כולו? התשובה כנראה קשורה באופי המין האנושי: אנחנו מוכנים להקריב קורבנות כשאנחנו יודעים שהקורבן יקרב אותנו בוודאות די קרובה אל היעד. אבל מתקשים להקריב את הקורבן הזה, ואפילו נמוך ממנו, כאשר היעד תלוי גם בכל אזרחי הפלנטה האחרים. אם הם לא בהכרח מוכנים לשלם את המחיר, למה שרק אני אהיה פראייר?
צריך להודות שיש היגיון לא קטן במחשבה הזו ולכן אין מנוס מכפיית ההתנהגות הרצויה על ידי הממשלות השונות. האמנות השונות להפחתת השימוש בדלקים מזהמים לא יהיו שוות את הניייר שהן חתומות עליו אם הממשלות לא יכפו בחוק את הצמצומים הנדרשים הן מהתאגידים הגדולים והן מכלל האזרחים: צמצום הטיסות והשימוש ברכב פרטי, וכן כל שימוש אחר המזהם את האטמוספירה. אם האזרחים מתעקשים להתנהג כילדים מפונקים, שלא מוכנים שייקחו להם את הגלידה, הממשלות מוכרחות לתפוס את תפקיד המבוגר האחראי.
גיבור בעל כורחו
ניצב שמעון לביא, מפקד המחוז הצפוני של המשטרה, זכה השבוע להרבה דקות תהילה בזכות החלטתו להתפטר מתפקידו בשל האסון שאירע תחת פיקודו בקבר רשב"י במירון, בל"ג בעומר אשתקד.
אבל האמת היא שללביא לא מגיעות מחיאות כפיים על הצעד הזה. הוא היה ראוי לתשואות אילו מיהר להתפטר מייד אחרי האסון, כשאמר בעצמו שהוא "לוקח אחריות" על האירוע. משום מה, במשך 14 החודשים האחרונים הוא לא חשב שהאחריות עליה מדובר מחייבת אותו להתפטר, ורק השבוע הוא גילה את האור. יש להניח אפוא שלא הארה פתאומית היא שהדריכה אותו בצעד הזה, אלא הידיעה שוועדת החקירה הממלכתית לחקר האסון עומדת להגיש את הדו"ח שלה, ויש להניח שהוא יהיה בסופו של דבר בין אלה שהוועדה תמליץ לפטרם. חשב אפוא לביא: למה לחכות שהוועדה תפטר אותי בבושה גדולה, אלך בעצמי ואזכה לתשואות.
הסיבה היחידה שלביא רשאי לזכות בהערכה על התפטרותו השבוע היא העובדה ששאר ממלאי התפקידים האחראים לאסון לא נקטו אפילו בצעד הזה, ולא חשבו כלל שאחריותם לאירוע מחייבת הסקת מסקנות אישיות. חשוב להדגיש: בדרך כלל אני נמנה דווקא עם אלה שלא אוהבים את תרבות עריפת הראשים. לא כל אירוע מחייב התפטרות או הדחה של כל מי שהיו מעורבים בו, עד הדרג הגבוה ביותר. תרבות כזו תייצר אנשי ציבור ופקידים פחדנים שלא יעזו לקבל החלטות. לכן השיקול לתביעת ראשו של אדם צריך להיות לא עצם העובדה שבזירה שלו התחולל מחדל, אלא האם היתה רשלנות מצידו שגרמה, או הייתה בין הגורמים, למחדל.
אלא שבמקרה של האסון במירון גם הקריטריון המקל הזה עדיין אמור להחמיר עם כלל מקבלי ההחלטות. לא יכול להיות שמקבל החלטות כלשהו, בדרג מדיני או מקצועי, לא הבין שכניסת מאות אלפי אנשים לאתר רשב"י במירון, בתוך יממה אחת, יוצרת סכנה. הרי מייד אחרי האסון העידו רבים מהמעורבים שכבר שנים הם חשים שכל שנה שבה לא אירע אסון במירון היא בגדר נס. מי אפוא התיר להם לסמוך על הנס?
מכיוון שלא טרחו להתפטר בעצמם, האסון במירון צריך להסתיים בהדחת כל הצמרת המקצועית – במשטרה, ברשות המקומות הקדושים, ובכל רשות אחרת שאפשרה את המחדל – וכן בהמלצה ברורה של הוועדה להרחיק את כל אנשי הדרג המדיני שהיו שותפים למחדל – ראש הממשלה, השר לביטחון הפנים, ושר הפנים – מכל תפקיד ציבורי למשך פרק זמן שיוגדר על ידי הוועדה. האסון במירון הוא לא "טעות בשיקול הדעת", אלא מקרה מובהק של רשלנות פושעת, וכל מי שהיה אחראי לכך חייב לתת את הדין.
מפלגת פולחן
הטור הזה משתדל שלא לעסוק בנושאים פוליטיים מובהקים, אבל הנושא שלפנינו נמצא בתפר שבין הפוליטיקה והתהליכים החברתיים. למעשה, מדובר בתהליך חברתי שמקבל לאחרונה גם ביטוי פוליטי. הכוונה לתרבות פולחן האישיות שהולכת ונפוצה בליכוד כלפי יו"ר המפלגה בנימין נתניהו. לא רק ששום מועמד לא העז לקרוא עליו תיגר, למרות ארבעה כשלונות רצופים להרכיב ממשלה, אלא שנוצרה בליכוד תחרות של חנופה וכרכורים אישיים סביב המנהיג. השבוע הגיעה התופעה לביטוי מביך במיוחד, כאשר נמכרו תליונים הנושאים את דמותו של המנהיג הנערץ. בקרוב, כך נראה, יוקמו פסלי ענק של נתניהו שהמאמינים ישתחוו להם ויביאו להם סלי מנחה ומי שלא יעשה זאת יוקע בבירור כ"שמאלני".
נתניהו עצמו הגיב כמובן בהסתייגות מפולחן התליונים, ובמשתמע גם מכלל פולחן האישיות סביבו. אבל התהליך הזה לא היה מגיע עד לשלב התליונים אלמלא שתק נתניהו מול ביטויים קודמים של ההערצה האישית: שובל של מעריצים המלווה כל כניסה ויציאה שלו מבית המשפט; קללות ואיומים כלפי כל איש ימין, ובוודאי איש ליכוד, שמעז לבקר את נתניהו, וכיו"ב.
פולחן האישיות איננה תופעה חדשה בימין החילוני הישראלי. זה בא לידי ביטוי כבר בהערצה האישית המטורפת שרחשה התנועה הרוויזיוניסטית למנהיג המיתולוגי, זאב ז'בוטינסקי. בשעה שבמפא"י לא היססו לעשות את המוות גם לבן-גוריון, הרי אצל הרוויזיוניסטים נשמעו אפילו קריאות לז'בוטינסקי שיהפוך עצמו לדוצ'ה (דיקטטור, מקביל למעמדו של מוסוליני באיטליה) של התנועה, ואולי אף של העם היהודי כולו.
לימים, גם מנחם בגין נהנה ממעמד דומה בתנועת החרות. שמונה פעמים הוא כשל בהשגת השלטון, מספר שהיה גורם לשרשרת של שמונה הדחות אילו היה מדובר במפלגה בריטית. כאן כמעט שלא נשמע ערעור כלשהו על מעמדו, ואפילו אחרי שעלה לשלטון ומימש מדיניות שונה בהרבה מזו שייצג באופוזיציה (כולל פינוי סיני עד הגרגר האחרון), רוב חסידיו נשארו נאמנים לו – לאיש, ולא לדרך. גישה דומה חזרה אחר כך גם כשאריאל שרון יזם את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה; הוא אומנם הפסיד במשאל מתפקדי הליכוד על התוכנית עצמה, אבל לא נשמע ערעור משמעותי על עצם מעמדו כמנהיג, והבחירה לעזוב את הליכוד וליזום את מפלגת "קדימה" היתה בסופו של דבר יוזמה שלו. וכאמור, גם נתניהו נהנה ממעמד דומה: הוא יכול לזגזג בין נאומים ימניים למעשים "שמאלניים" ועדיין רוב בוחרי ואוהדי הליכוד יראו בו את מנהיג הימין הנערץ והבלתי מעורער.
מסקנה: כשבליכוד מתגאים שבמשך 74 שנות המדינה התחלפו אינסוף מנהיגים לגלגוליה השונים של מפלגת העבודה, ורק ארבעה מנהיגים לתנועת החרות ולליכוד שבא בעקבותיה, זו לא בהכרח סיבה לגאווה. יש לכך גם סיבות גרועות מאוד.
