זהו מכתב לעצמי בתירוץ של כתיבת טור. אגב, כך למעשה נכתבים מרבית הטורים – שליחת מסרים תת־הכרתיים אליי מעצמי. כמו כן, זו דרך מופלאה להנחלת ערכים לילדיי ולסגירת חשבונות עם האיש. אני כותבת כשאני מוקפת בשבעה טרולים ולדעתי לחץ הדם שלי גבוה משל ביידן. כי לראשונה בחיינו אנחנו טסים עם הילדים בעזרת ה' וחברת התעופה לחו"ל.
זו טיסה שנדחתה פעמיים בשל הקורונה יימח שמה. אבל איזו הקלה הייתה לי עם הודעת הביטול. אגב סיפור בתוך סיפור, באוגוסט 2020 כשאמרתי לו רק בפעם ה־5 מיליון, תתקשר לבטל את הכרטיסים כי אנחנו לא טסים, הוא יצר קשר עם חברת התעופה שאמרה לו, אה, אבל ביטלנו לך את הכרטיסים האלו עוד לפני הקורונה, מה, שלחנו לך מייל! לא ענית? רק מהמחשבה שלא הייתה קורונה והייתי מגיעה לשדה לאחר הורדת מידנית של רסקיו ומגלה שבכלל אין לנו כרטיסים, כבר ניגשתי לרבנות חדרה להגיש מסמכים. בשנה לאחר מכן חשבנו לטוס שוב, אלא שאז אמרו לנו שממש מרגישים את הקורונה ואולי יהיה בידוד ושמבקשים שם לעשות בדיקות קורונה מול שלושה עדים, כך שלא הבנתי האם אנחנו בטיול מהנה או בתהליך גיור – אז שוב ויתרנו.
טיול הוא גם וגם – רגע אחד כולם רבים ועצבניים, רגע שני עושים טיקטוק: הלו, איפה אתה, אתה פה? ומגרשים אותי, אותי!!! מהפריים, בטענה המטומטמת שאני טועה בתנועות
השנה שוב האופציה עלתה על השולחן. עכשיו, יש קטע עם ילדים: הם גדלים. וכל הפנטזיות על דברים שחובה שנעשה עם הילדים, לדוגמה צילומי משפחה בחולצות לבנות ומכנסי ג'ינס שממתינים לחזרתי למשקל החתונה, נדחים שוב ושוב ושוב. כך גם עם הרצון לכתוב להם מכתבים משמעותיים בכל יום הולדת והרצון העז להתמכר לאובססיית פיתוח התמונות שלי שנתקעה ב־2018. אבל, ויש אבל, הילדים גדלים. ואיך הבכורה אמרה: אה, הלו? אני עוד שלוש שנים עוזבת את הבית, אם יש לך רצונות, כדאי שנתחיל. גם תמו התירוצים. אין תינוקות, אין הנקות, בקושי יש צורך בבוסטר. הקטנה טוענת בתוקף שהיא לא אמורה לאכול רק טעימות ואפשר לחדול מהענקת טיפות ברזל מהסיבה הפשוטה שהיא כבר בת חמש ויודעת לכתוב אותיות בכתב מראה.
אז אנחנו נוסעים מחר ואני מנסה לחפש משפט שימקד אותי. הרי זו האמונה שלי: תבחרי את המילים והן יעשו את ההרגשה. תמצאי מטרה והיא תיתן לך את האסטרטגיה. ומבחינתי יש מטרה אחת: להצליח. להצליח לטוס ולחזור. ואם ניהנה, זה רק בונוס.
עכשיו בואו. הטור הזה נכתב כשאחת הצהירה שהיא לא מצטרפת בסוף כי היא שונאת את כל האחים שלה. אח ואחות אחרים מסרבים לחלוק מזוודה, והאיש מכניס את כולנו לפאניקת איבוד המזוודות העולמית ומלחים את הטרולים לזרועות הילדים. אני יודעת שזה לא רק כיף, הלא על זה אני כותבת שנים. הכול מורכב ולא שחור־לבן אלא צבעוני ונפלא. טיול הוא גם וגם – רגע אחד כולם רבים ועצבניים, רגע שני עושים טיקטוק: הלו, איפה אתה, אתה פה? ומגרשים אותי, אותי!!! מהפריים, בטענה המטומטמת שאני טועה בתנועות. רגע אחד צחוקים בחדר סגור, רגע שני מדווחים על רצח בתוך המשפחה. אלו החיים, ואני צריכה כבר ללמוד שאני בוחרת במה להתמקד. בכיף או ברע או בביחד. והכי חשוב איך נסכם ומה נצלם, וחשוב עוד יותר מה נפתח. כי אם נפתח תמונות שמנציחות את הכיף, הם יאמינו שזה כיף.
וכאילו טיול ברוך ילדים לא קשה מספיק, מדוע אי אפשר לחזור בשאלה רק עד סוף הטיול. בשרים משורנקים, יין תירוש שנכנס למכונת ואקום, בשמים ותפילת הדרך למכונת למינציה. והאיש עוד אומר שלשים את התפילין בטרולי זה מאסט, ודווקא את המחליק שיער של המתבגרות אפשר להשאיר במזוודה. האם לא הבנת שחיינו, ומוראל העם כולו, תלויים באיך השיער יסתדר להן בבוקר?
אני כל כך במתח. אתם פשוט לא מבינים. אני מתה על אלו ששואלים אותי, מה את במתח, מה כבר יכול להיות? ובא לי לענות להם: שנתחיל? כי יש לי תשובה שנמשכת שלושה ימי עסקים.
אתם! אתם תתפללו בשבילי, תקראו את פרק התהילים: די לרי"ב. ובעזרת ה', תהיה לנו קפיצת הדרך. בתורים של הנתב"ג ובתורים של הקפה. ושאף אחד לא יקיא באוטו. ושרק נחזור בריאים ושלמים ושנבחר לזכור שהיה לנו כיף. אמן.
Revitelzon@gmail.com
