ישנן מילים אשר מהלכות קסם כתמונות. מושגים שמופרחים לחלל האוויר, צבר צלילים הנע על גבי גלי הקול כפרש על סוסו מסתער, דרך עור התוף, על תודעת המאזין. ממלכתיות היא דוגמה לאחת מהן.
על השימוש במושג הקלוקל, כיום, כתבו לפני. אולם קראתי במאמרו של יוחאי רוזנברג את ההגדרה ל'ממלכתיות' בתחום היצירה: "אני קורא ליוצרים…להניח את השאלה על המשמעות הפוליטית של התסריט מחוץ לדיון", ו-"הגיוון התרבותי, הייצוג של סיפורים עם הנוף ותמונות החיים מעולם המתיישבים, ייעשה לא כזרוע אידיאולוגית של הפוליטי…". יש להוסיף שאת זאת כתב רוזנברג אחרי שהכיר בכך "שכל אומנות היא פוליטית". כך מתאר יוחאי רוזנברג את החזון שלו ליצירה הלאומית-לעתיד-לבוא. תיאור נקי, חד, נייטרלי ולטענתי – לוקה.
בחזון הלכאורה 'ממלכתי' הנ"ל, ניתן לראות הפנמה של הכפיפות התמידית ליצירה ה'מרכזית' או ה'ממלכתית' מבחינת כוח – יצירה של מעמד היוצרים הקיים באליטה הישראלית על מאפייניה הבורגניים ועל מוקדה הגיאוגרפי בגוש דן. כאשר 'מרכז' היצירה, קרי יצירה 'ישראלית' פוליטית ככל שתהיה ולא יהודית ולאומית מבחינה ערכית, תפגוש מבקר, היא תזכה בסופרלטיבים כגון 'אובייקטיבית', 'אישית', 'רגישה', 'אמיצה'. היא תזכה 'לגמולים' (פרסים, כותרות חיוביות, ניצחון בתחרויות וזכייה במלגות). לעומתה, כשבן דמותו של רוזנברג יעמיד את יצירתו, היא תזכה לרוב לחבר שופטים שמבין ש"כל אומנות היא פוליטית" וכך הוא ינתח את היצירה 'המתנחלית', כפוליטית. לטענתי, רוזנברג נמצא בשדה קרב ואינו מבין זאת. הוא חותר ל-'צו פיוס'. הוא מגיב לירי 'תותחים' סמלי בלחיצת יד, הוא 'נייטרלי' בעודו נסוג ומפסיד.
הדבר נוכח, למשל, ביחס של רוזנברג להישג של מירי רגב. רגב יצרה מערכת מוסדרת, שדה יצירה עם משאבים חומריים וסמליים אשר מאפשר יצירה אישית, פוליטית ואישית-פוליטית של מתנחלים דתיים וחילוניים כאחד, תושבי יו"ש. 'המרכז' הישראלי של היוצרים, בעלי 'זכויות' על התואר 'אומן' מבין זאת, ולכן הקרן הנ"ל נתונה לסנקציות מצד הקרנות האחרות והלקטורים שלהן. לכן היא נאבקת על הלגיטימציה שלה ולצדה בית הספר לקולנוע באוניברסיטת אריאל (וגם אוניברסיטת אריאל כולה מול האוניברסיטאות האחרות – רק בשדה האקדמי). שבירת המונופול איננו רק על 'יצירה אנושית' מיו"ש אלא על יצירה בעלת ערכים, אידיאלים ואידיאולוגיות מיו"ש. לחשוב שאת 'הפרצה' הזאת לא צריך לנצל לשם יצירה פוליטית ואידיאולוגית משמע אי-הבנת יחסי הכוח בעולם התרבות בכלל והקולנוע בפרט.
היבט נוסף הוא חוסר תשומת לב לקושי הפסיכולוגי של האמן ובכלל של האדם. אמן לא יכול בו-זמנית לדעת שכל אמנות היא פוליטית ואז "להוליד יצירה מן האישי". אם הכל פוליטי אין כזה דבר 'אישי'. מרגע שאתה ער להיבט הפוליטי אתה לא יכול להדחיק אותו. ברמת האופרציה לא יכול אמן לפעול בנוסח 'נעשה ונשמע'. הקריאה וההבנה של ההיבטים הללו מולידה בהכרח סינתזה שבה ל'פוליטי' יש ביטוי מודע. לטענתי, ה'ממלכתיות' הנ"ל מגדירה, מלכתחילה, יצירה דתית-לאומית (מבחינת התוכן), כפוליטית, משיחית, 'חשודה' באין משים.
לסיכום, אמנות אפשר ליצור באגרוף וביד מושטת, אפשר ליצור אותה פוליטית ואישית, אפשר ליצור אותה אידיאולוגית או ניהליסטית, אפשר ליצור אותה מול מישהו-על מישהו ועצמאי מכל-מישהו, אפשר ליצור אומנות מהכל. במערכת הנוכחית, אין אנו עומדים על קרקע בתולית. הקרקע חרוכה ורדיואקטיבית מבחינת האידיאולוגיה. נשתלה ונטמנה בה במשך עשרות שנים אידיאולוגיה דפטיסטית, ניהליסטית לעתים, בעלת פסיכוזות שונות כלפי תכונות ועצם הישרדות העם היהודי.
בתוך האדמה החולה הזאת, יש מקום רב גם לאמנות פוליטית בה 'הפוליטי' נשאר בתסריט ואף מניע אותו, אמנות-מנגד לאור מגמות חסרות תקדים של ניהליזם וחורבן הרוח, ולאור כמיהה לאומית-פוליטית-אידיאולוגית ואישית לגאולה. מעיין היצירה עמוק ומגוון, ואינני יודע מדוע נזקק מעיין זה ל'מציל' או 'מפקח' מטעם הגוורדיה הוותיקה. האוונגרד הציוני שיקום מתוך היצירה לא זקוק ל'ממלכתיות' מרסנת אלא לאומץ, תעוזה וכוח לשנות את הגדרת הממלכתיות בתחום.
