אחת לכמה זמן אני שומעת ממנו. זה קורה בדרך כלל בכל שנה וחצי־שנתיים, כשבמייל שלי נוחתת הודעה חגיגית המבשרת על יציאת ספרו החדש. כותב חובבן, לא מן המוכרים, אבל גרפומן מצטיין. בכל פעם אני תמהה על התכיפות שבה האיש הזה מוציא ספרים, אבל בתוך תוכי ברור לי שאני קצת מקנאת בו.
כבר כמה שנים טובות אני מתבשלת עם הידיעה הבלתי נמנעת שיום אחד אצטרך להוציא ספר. הלא זה מה שכל כותבי הטורים עושים – ממנפים את ההצלחה בעיתון לאפיק מסחרי שיסגור להם גם סבב הרצאות. הסיבה שזה לא קרה עד כה היא האופי שלי. האופי הדפוק שלי.
כדי להרחיב בדבר הדפיקות הזו אספר לכם על קרב חתולות אינסטגרם שהתוודעתי אליו במקרה. במדורי הרכילות (שאיני קוראת כלל וכלל, ממש כמו שאר האנשים שלא צופים באח הגדול) דיווחו על מריבה סוערת בין שי מיקה לנטלי דדון. קיצורו של הסכסוך הוא שדדון סיימה התקשרות עם חברה שמייצרת קופסאות מתנה, וכעת שי מיקה עושה איתם שיתוף פעולה. דדון הזהירה את עוקביה מרכישת הקופסאות האלה בטענה שהיא לא עומדת מאחוריהן, והעלתה את חמתה של שי מיקה.
משהו בחינוך שקיבלתי כנראה מונע ממני את האפשרות הנפשית לחלטר. כמו נמלה עייפה אני סוחבת את גרגירי המזון בעמל ויזע, ומסביבי הצרצרים חוגגים בקרחנות
העניין הזה גרם לי לתהות – הו דה הל איז שי מיקה? גיגול קצר העלה שהיא זוכת האח הגדול לשעבר ומשיקה סדרתית בהווה. היא מוכרת תוכנית הרזיה בקליק, היא מפרסמת קופסאות הפתעה, היא ממליצה על שמירת נידה תמורת תשלום, ומתברר שהייתה לה גם תקופה של קולקציית בגדי ים. ללא ספק, הבחורה היא פלא של ממש. מומחית לתזונה, להלכה, לבגדי ים וגם לקופסאות מתנה. היא מומחית להכול! ואת כל זה היא הספיקה עוד לפני שהגיעה לגיל 30!
אני בת 39, והדבר היחיד שאני מסוגלת לומר על עצמי הוא שאני מומחית לכתיבה – גם על העניין הזה אצטרך לשים כוכבית, כי יש כותבים טובים ומומחים ממני.
אבל שי מיקה היא רק דוגמה. לאחרונה זה כל הזמן קורה לי: אני פוגשת אנשים שאיכשהו מצליחים להרים קריירה מפוארת בכלום זמן. אחד יועץ לענייני שקר כלשהו בחברת פיננסים גדולה, עושה 45 אלף לחודש ואין לו אפילו תואר ראשון. השני השתחרר הרגע מהצבא ויש לו כבר ג'וב עם שם מפוצץ, הד אוף משהו, ורק לפני שמונה שנים הוא התחיל לנסוע לבד במעלית.
איך הם עושים את זה?
משהו לא מובן לי בעולם הזה. התחושה היא שיש פה בלון ענק של אנשים שתורתם היא שיווקם, ולא ברור מתי הם רכשו את כל המיומנויות האלה, והאם מישהו באמת מנטר ומתמחר נכון את תרומתם לחברה. הם אשכרה יודעים למכור אוויר במיליון שקל.
אני לא יודעת לחלטר. משהו בחינוך שקיבלתי כנראה מונע ממני את האפשרות הנפשית לעשות את זה. כמו נמלה עייפה אני סוחבת את גרגירי המזון בעמל ויזע, ומסביבי הצרצרים חוגגים בקרחנות ועדן בן־זקן משיקה ליין טיפוח חדש. הבחורה בכלל זמרת. תתמקדי במוזיקה. מה טיפוח עכשיו?
ראבק, גם אני רוצה ליין כלשהו, אבל הליין אינו חפץ בי כנראה. גם אני רוצה לעשות כסף מכלום, מדוע הכלום לא פונה אליי?
בחמישי שעבר שמעתי בגל"צ את תמר האוזנר־רווה, בתו של גדעון האוזנר, שהיה התובע במשפט אייכמן. היא סיפרה כמה שעות הוא השקיע בכתיבת הנאום הבלתי נשכח שלו על שישה מיליון קטגורים. איך המשיך ללטש ולשפץ אותו עד הרגע האחרון. איך קרא אותו בפני בני משפחתו ערב קודם, ואיך במהלך הלילה המשיך לקום ולערוך בו תיקונים עד שהנוסח הניח את דעתו.
אנחנו חיים בעולם תזזיתי, שלא מותיר הרבה מקום להאוזנריות בחיים שלנו. עולם של אנשים שכותבים פוסטים במהירות האור, משלשלים ספרים ומשיקים ליינים. העבודה היא לרוחב – כמה שיותר, בכמה שפחות זמן. האם בעוד עשור או עשוריים עדיין יהיו פה אנשים שיודעים לעבוד לעומק? שמסוגלים לשבת בספרייה וללמוד נושא באופן רציני? שכמו הפילולוג מהסרט "הערת שוליים" חופרים עשרות שנים באותו התחום עד לרמה של ספציאליטה? אולי יהיו כמה. מה שבטוח – הם לא יעשו מיליונים.
rachelm@makorrishon.co.il
