מצאתי את עצמי השבוע, עשרות פעמים, מכניסה ומוציאה, באופן וירטואלי, פריטים שארצה לקחת בטרולי בשבוע הבא לנסיעה להרצאה בלונדון. ניסיתי לחשוב מה הכי חשוב לי עכשיו, על מה איאלץ לוותר, מה לא ממש אכפת לי לאבד.
הסיפורים על מזוודות שלא חזרו מהלכים עליי אימים. שכנה סיפרה לי איך נסעה לחתונה והגיעה ללא המתנות, ללא הבגדים ובעיקר ללא השמחה. זו ככל הנראה תחושת פליטות איומה, תחושת זרות, כעס נורא של אנשים שאין להם באמצע הלילה למי לפנות בארץ נוכרייה. היא תיארה לי איך עמדו שם, כחמישים איש, תשושים אחרי טיסה, תולים את עיניהם במסוע, עד שהפסיק לנסוע.
אלה שני הסיפורים המתוקשרים בימים האלה: המזוודה והמזווה. שניהם מעוררים חרדה אבל רחוקים זה מזה כמו טיסה של 24 שעות מיעד אחד למשנהו
אני באמת לא הולכת הרבה לסופרמרקט ובכל זאת הפעם ראיתי אותה. היא עמדה והכניסה והוציאה מהעגלה, באופן וירטואלי, פריטים שהיא ממש חייבת לעומת אחרים שתיאלץ לוותר עליהם. "ראית את המחירים?", שאלה אותי בשקט. כשהתרחקתי ראיתי איך היא מחשבת שכר יוגורט כנגד הפסד קורנפלקס, תולה את עיניה במדפים, ואין לה למי לפנות, כאישה זרה בעיר מנוכרת, שתחזור הביתה עם סל אחד פחות.
אלה שני הסיפורים המתוקשרים בימים האלה: המזוודה והמזווה. שניהם מעוררים חרדה אבל רחוקים זה מזה כמו טיסה של 24 שעות מיעד אחד למשנהו.
כששאלו תלמידי רבי נחום איש גמזו את רבם מה גרם לו את החולי הנורא שסבל ממנו, הוא סיפר להם שהיה הולך בדרך, עם חמור עמוס במזוודות, כשפגש אותו אדם רעב וביקש ממנו מזון. "המתן עד שאפרוק אוכל מהחמור", אמר לו רבי נחום, אבל בעודו פורק מהחמור הבחין שההלך מת ברעב. רבי נחום סיפר שנשכב על גופת העני ואומר: "עיניי שלא חסו על עיניך, ידיי שלא הושטו אליך בזמן, רגליי שלא רצו מהר מספיק – יחלו".
רגע, מה היה יכול רבי נחום לעשות יותר ממה שעשה? הרב שג"ר היה אומר שרבי נחום קיבל על עצמו ייסורים מפני שרצה לצעוק את הפער שבין עניים לבין עשירים. איך ייתכן, הוא שאל, שאדם אחד יסתובב עמוס ואדם אחר יעמוד מול מדפים ריקים עד שמישהו ייזכר לצעוק את המצוקה שלו? כשרבי נחום מקבל על עצמו חולי, הוא שואף לצמצם פערים חברתיים בינו ובין החלשים בחברה. "אם החברה שלנו לא תבריא", הוא אומר, "זו תהיה חברה חולה". מעשה קיצוני בפער.
זו לכאורה גם הפגנת כיכר הלחם של רבי צדוק בימי החורבן. מדי בוקר, הוא אוכל רק גרוגרת ומשליך את מה שנשאר ממנה. לעומתו, מרתא בת בייתוס, עשירת ירושלים, רגילה ללכת יחפה על שטיחים יקרים וכשהרעב גובר בעיר הנצורה והמשרת שלה לא מביא לה לחם, היא יוצאת יחפה לרחוב כדי למצוא אוכל, דורכת ככל הנראה על הדבלה המושלכת של רבי צדוק ומתה. אולי מרוב גועל, אולי מרעב.
איך אפשר לשאת פער כזה? מנותקים, נמאסתם!
ירמיהו ילמד אותנו שיעור מופלא, אולי את ה־שיעור של ימי בין המצרים. אל תבוזו לצערו של איש, הוא יאמר. לא לצער המזוודה המלאה ולא לצער העגלה הריקה. הוא יספוד לנער שלשונו דבקה לחיכו בצמא, אבל גם לזו ששוכבת ממש לידו, מרתא בת בייתוס. "הרכה בך והענוגה", הוא יספוד לה במילים מטלטלות, בוכה לאישה המפונקת הזו שהולכת יחפה על אדמה חמה.
ההשוואה הזו מקוממת: הלחם הוא צורך בסיסי בעוד טיסות הן מותרות, עגלה בסופר היא בפירוש לא מזוודה. כל זה נכון כשהמדד הוא מדד הצורך, אבל המדד בימי בין המצרים הוא מדד החמלה. צער הוא צער הוא צער, יאמר ירמיהו, והחורבן אירע בגלל טעויות במדד החמלה.
כך פונו בימים האלה ממש יושבי גוש קטיף, מפני שמשהו במדד החמלה השתבש: מישהו מנותק חשב שגם ככה הם פריווילגים שגרים מרצונם במקום קסום, וגם ככה הם מפוצים במגורים חליפיים. יש צרות גדולות יותר. ההתנתקות הזו של חלקים מהעם שלא חשו בכאבם של אנשי נצרים היא אבלות ימי בין המצרים.
"ומרתה בת בייתוס, הוא כנגד: 'ויבואו מרתה, ולא יכלו לשתות מים'", יאמרו חז"ל. אז אפשר לכעוס על העם המתלונן הזה, המפונק, ואפשר פשוט לחמול, להמתיק להם את המסע לארץ החדשה.
אסור לנו, כחברה, לאבד את המזוודה הזו, המזוודה של כולנו. נעמוד שם, ליד המדפים המלאים, ליד המסוע הריק, ונביט רק בעיניהם העייפות של מי שעומדים לצידנו. אנשים שאבד להם פתאום משהו מכבודם העצמי, אנשים שצריכים לחשב פתאום את המסע מחדש, אנשים שיבואו הביתה ללא חפצים. נעמוד שם יחד, איש ואבדתו, ונבקש שמישהו ייקח אחריות: על מדפי הסופר שהופכים יעד רחוק מדי, על המסוע הריק. בחמלה גדולה נביט באיש הזה שהוא טוב ובזו, שגם זו, טובה.
