בשבוע שעבר חגגתי יום הולדת שלושים, ברוך השם. ואני בימי הולדת, חושב מחשבות כאלה, לא תמיד חיוביות, של ספירת מלאי. מה הספקתי בשנה החולפת? האם הספקתי מספיק? במה השתניתי? האם השתניתי לטובה? הפעם המחשבות האלה תפסו נפח, כי הן היו בפרספקטיבה של עשור.
וככה יצא שנזכרתי בכל מיני דברים שקרו מאז יום הולדתי העשרים. חלקם הופיעו בטור הזה במהלך הזמן, וחלקם קרו בחיים הפרטיים שלי. חלקם היו טובים עד מאוד וחלקם קשים ועצובים. גולת הכותרת של העשור הזה היא לגמרי החתונה שלי עם שולי, ואז הלידה של עקיבא, והפרידה הראשונה ממנו בכניסה לגן, ושני ספרי השירה שלי שיצאו לאור, אבל אני דווקא רוצה לספר עכשיו סיפור שקרה לחבר שלנו רפאל גוגן בליל יום הולדתו העשרים. סיפור שמלווה אותי כמעט כל יום בעשור החולף והלוואי ויהיה לתועלת.
כידוע בעולם הישיבות, ליל יום הולדת העשרים מכונה "ליל התיפח". וזה בגלל הגמרא המפחידה במסכת קידושין דף כט: "אמר רבא וכן תנא דבי רבי ישמעאל, עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי יישא אישה, כיון שהגיע עשרים ולא נשא אומר תיפח עצמותיו".
במשך כל היום רפאל הסתובב בישיבה סהרורי. הוא לא האמין שזה קרה לו. הוא לא רצה אפילו לחשוב על מה בדיוק הפשט ב"תיפח עצמותיו", הוא רק ידע שזה משהו רע מאוד
אז כדי לא לאכזב את הקב"ה שמצפה לחתונות מוקדמות בעולם הישיבות וגם כדי לא לספוג את הקללה האיומה של התיפח, נהגו בעולם הישיבות ללמוד תורה במשך כל ליל היומולדת, מעין תירוץ טוב כזה, שנועד לרכך את הכעס של השם, ולהוכיח לו שהסיבה שאנחנו לא מתחתנים עכשיו היא בכלל טכנית! היא מפני שאנחנו עסוקים בללמוד תורה כל הלילה ברצף.
רפאל גוגן, שגם ככה היה טיפוס היסטרי ונערוויסט, נכנס ללחץ רציני מליל התיפח שלו, והתכונן אליו שבוע מראש. הוא קבע חברותות לכל שעות הלילה, וקנה שקית קפה שחור, וכמה פחיות משקה אנרגיה, ועוגיות עבאדי וטבק לגלגול. כמה שעות לפני השקיעה הוא נכנס למקלחת חגיגית ויצא והתנגב ולבש פיג'מה ובשעה חמש בערב הוא סגר את הווילון בחדר שלו וכיבה את כל האורות ותלה שלט מחוץ לדלת "נא לא להפריע, מישהו יושן כאן" (הטעות במקור) ונכנס למיטה וכיוון שלושה שעונים מעוררים לזמן של תחילת סדר שלישי ואפילו ביקש ממני באופן אישי להעיר אותו ל"משמר" הפרטי שלו. משמר התיפח. שעות הערב נקפו ורפאל גוגן נרדם כל כך חזק ולא שמע את השעונים המעוררים והתעלם ממני כשנכנסתי וקראתי לו לקום, והתעורר רק בבוקר למחרת. לא ייאמן.
במשך כל היום רפאל הסתובב בישיבה סהרורי. הוא לא האמין שזה קרה לו. הוא לא רצה אפילו לחשוב על מה בדיוק הפשט ב"תיפח עצמותיו", הוא רק ידע שזה משהו רע מאוד. ויום ההולדת שלו, שהיה אמור להיות שמח, הפך אצל רפאל לעצוב.
הוא נכנס לחדרו של המשגיח ושיתף אותו במה שקרה מתוך תקווה למצוא איזו נחמה אבל המשגיח רק פשט ידיים לצדדים ואמר נו נו, תיפח זה לא מדאורייתא, ורפאל שאל, אז מה לעשות הרב? והמשגיח אמר לו, גם אם היית שואל אותי מראש הייתי אומר לך שעדיף ללמוד כל היום, בזמנים של סדרי הישיבה, מאשר כל הלילה. ורפאל התעקש ושאל, אבל הרב יודע מה בדיוק העונש של תיפח? והמשגיח גירד קצת בזקן ואמר לו שהוא לא ממש זוכר וצריך לבדוק איך הראשונים מסבירים שם את הפשט בגמרא. ורפאל יצא מהחדר של המשגיח טרוד עוד יותר, והטרדה הזו גרמה לו לאבד את החשק לחיות והוא הסתגר בחדר שלו ושכב על המיטה ובהה בתקרה.
בצהריים, נכנסנו אליו צביקה ואני ואמרנו לו, רפאל אל תעשה את זה לעצמך! אל תיתן ליצר הרע לגנוב לך גם את היום של היומולדת, קום! ורפאל שתק ואפילו קצת בכה. ואז נזכרתי שיום שלישי היום, ובימי שלישי הייתי הולך לשיעור בליקוטי מוהר"ן של רב ברסלבר אחד בלי שאף אחד בישיבה היה יודע, אז החלטתי הפעם לקחת את רפאל איתי, ואחרי השיעור רפאל ואני ניגשנו לרב וסיפרנו לו את כל מה שקרה עם התיפח והרב הקשיב והקשיב ופתאום התחיל לצחוק צחוק שהלך והתגלגל מרגע לרגע, ובתוך הצחוק הרב אמר, אשריך רפאל! אשריך! איזו זכות יש לך! ורפאל הסתכל עליי ואני עליו ושנינו התחלנו לצחוק גם וככל שהרב צחק יותר, אנחנו צחקנו עוד יותר, והרב הביט לרפאל לתוך העיניים ואמר לו רק שלוש מילים שמלוות אותי עד היום: השם לא מפחיד, רפאל צדיק, השם לא מפחיד. תזכור את זה.
