"הברית בין יאיר לפיד לנפתלי בנט… מועילה בעיקר ללפיד… כתוצאה מכך, ברית בנט־לפיד מסכנת את גוש הימין… הטעות הפוליטית שעושה היום המחנה הדתי־לאומי זועקת לשמיים, ותעלה ביוקר למחנה הלאומי בכלל, ולציונות הדתית בפרט". כך כתבתי ב־2013, לפני כמעט עשור, כשהחלה "ברית האחים" בין לפיד לבנט.
במאמרי, שעסק ב"תהפוכות הערכיות" והפוליטיות של בנט (שניכרו כבר אז), הדגשתי שלשבר המכוון שהוא יוצר בין הציונות הדתית לימין המסורתי "יש מחיר, הרבה מעבר לשאלות של זהות אידאולוגית או לעליית לפיד על חשבון גוש הימין. על הדרך, הגשרים נשרפים ובריתות פוליטיות נפרמות. משהו חדש באמת מתחיל: שותפי הדרך ההיסטוריים הם העבר, לבנט יש אחים חדשים… כך הפכה 'הפוליטיקה החדשה' ידיד לאויב".
כמובן, לא העליתי בדעתי אז שבנט ינטוש את הימין ויהפוך לראש ממשלה בתואר, בשירות השמאל והערבים. אבל זיהיתי שהאסטרטגיה הפוליטית שלו היא ליצור בימין את אותו השסע שממנו רושפים עד היום ניצוצות לוהטים של כעס וניכור.
כיום בנט חסר מצביעים וחסר אמון גם בקרב הציונות הדתית. אבל ב־2013, כשהאנרגיות הפוליטיות והאידאולוגיות שעליהן נישא היו בשיאן, סימני השאלה שהצבתי לגביו זיכו אותי בגלי שנאה והכפשה. תמרור האזהרה הזה היה בוהק. במשך שנים ניהלתי שלל ויכוחים ופולמוסים עם נציגי המגזר ובכיריו. השאלות היו שונות בתכלית; עסקנו מתוך הערכה הדדית בעומק הדברים. בזהות, לאומיות, דת, קהילה ומגזר, מדיניות לאומית.
מבחינת לפיד והשמאל בנט עשה את שלו, בנט יכול ללכת; הבעיה היא שמאחוריו נשארו משקעי הכעס הרבים שיצר
ב־2013 השיח והסגנון השתנו. הוויכוח מול תומכי בנט הפך לפוליטי לגמרי, אלים וגדוש בזלזול, בהכפשות ובחוסר נכונות להקשיב. התחושה הייתה כמו להתווכח עם השמאל. תומכי בנט הנלהבים לא באו לדון, הם באו להשתיק. הם לא היססו להשתלח, לא פעם בשפה ירודה מאוד. עבורם היה זה שחר של עידן חדש: הליכוד יורד, הבית היהודי עולה. עוברים מהקרון לקטר! התהליך המיוחל החל, ואיש לא יעצור את רכבת הגאולה.
הימין צריך להתווכח אידאולוגית ולהסתדר פוליטית; בנט הפך את היוצרות. במקום לדון הוא השתיק, במקום להסתדר הוא יצר סכסוכים. בנט השתמש בעוינות שהשריש ככלי עבודה פוליטי. באופן שיטתי הוא ותומכיו הכפישו כל מבקר כ"ביביסט" או כ"שונא המגזר". הם הפגיזו מטחי השמצות, דיבה וסילופים, שנועדו להשניא את המבקרים על הציבור הדתי־לאומי, וכך למנוע דיון ענייני. אלו היו שיטות תעמולה ארסיות, נבזיות ומתוחכמות, חלק מתוכניתו של בנט לתקוע טריז בין תומכי הליכוד ונתניהו למגזר הדתי־לאומי.
למרבה השמחה התברר שהטקטיקות הללו אינן מספיקות. הפופולריות של בנט הלכה ודעכה במהירות בציונות הדתית. כיום הוא מושפל בפומבי בידי לפיד והשמאל, שאותם שירת נאמנה, אחרי שהתברר שהוא כבר לא מעביר מנדטים מהימין. בנט עשה את שלו, בנט יכול ללכת; הבעיה היא שמאחוריו נשארו משקעי הכעס הרבים שיצר. רבים מתומכיו התפכחו ממנו, אבל למרבה האבסורד חלקם טרם נפטר ממוקשי העוינות שטמן בימין.
כעת לאמת לא נעימה: הפופולריות הגדולה של בנט ב־2013 ביטאה שגיאה כפולה של ציבור דתי־לאומי גדול. ראשית, הם חשבו שבנט הוא קיצור דרך להנהגה לאומית. זו הייתה ראייה בלתי מפוכחת. במציאות הפוליטית הנציגים המגזריים של הציונות הדתית הם עד עשרה אחוזים מהכנסת, ובדמוקרטיה זה לא מספיק ליומרות הובלה לאומית. שנית, בנט ותומכיו הטמיעו באוהדיהם תפיסה שלפיה הליכוד הוא מפלגה עוינת. וזו כבר שגיאה טראגית.
בפועל, הליכוד הוא לא רק מפלגת־העל של המחנה הלאומי, הוא גם מסור למפעלי הציונות הדתית. למעט שרון בסוף דרכו, כל מנהיגי הליכוד היו נאמני ההתיישבות, למרות המחירים הכרוכים בכך. קל להראות זאת. כפי שהדגים שרון, אין קל מלפגוע בציונות הדתית ולקנות תהילת עולם. אך בפועל, מנהיגי הליכוד, כולל נתניהו, מוותרים על דרך התענוגות הזו לטובת דרך חתחתים פוליטית ובינלאומית של הגנה על ההתיישבות ואנשיה – ממש נגד כל העולם.
למרות זאת, בנט הצליח בתעמולת הטריז שלו, משום שהיא נשענה על התחושה הדת"לית שערכיותם ומסירותם של בני המגזר אינן מתוגמלות מספיק. בנט שכנע את הציבור שבמקום הערכה הם זוכים לזלזול, פגיעה והדרה. אלא שהטענה הזו כוזבת. יחסית לגודלה הריאלי, בכל קואליציה ימנית הציונות הדתית מקבלת ומשפיעה הרבה מעבר לגודלה; אם יש בעיה היא נעוצה בציפיות מופרזות, לא במציאות הפוליטית.
למרבה העניין, כך קורה אפילו כאשר המפלגות המגזריות אינן בקואליציה. איך אפשר להסביר זאת? ובכן, ודאו שאתם יושבים: בעוד המפלגות המגזריות רואות בליכוד שותף, הליכוד רואה בציונות הדתית חלק אינטגרלי ממנו. מבחינת הליכוד, הדתיים־לאומיים הם אלקטורט. הם בכלל צריכים להתפקד לליכוד ולהצביע למפלגה; לא להתמגזר במפלגות נישה. העוינות היא פיקציה פוליטית. התמיכה של הליכוד בהתיישבות היא ישירה, לא עקיפה דרך מפלגות המגזר.
כן, גם נתניהו עצמו מאמין שהוא עוזר ומייצג את הציונות הדתית הרבה יותר טוב מנציגיה המגזריים – ויש לטענה הזו בסיס. משום שבדיפלומטיה הבינלאומית צריך להתנהל בזהירות ותחת אינספור אילוצים, דבר שנתניהו עושה במיומנות גדולה. כן, זו עוד אמת קשה: לו היה עומד בראש קואליציית ימין "אידאולוג" אמוני נלהב, פיל בחנות חרסינה נוסח פייגלין, סמוטריץ' או בן־גביר, ההתיישבות לא הייתה נשכרת, אלא מתקרבת לחורבן – ואיתה ישראל.
חלק גדול ונכבד בציונות הדתית מבין זאת ותומך בליכוד, המשופע ממילא ב"סרוגים". לטעמי לא רק שהדבר נבון פוליטית, הוא גם ביטוי ראוי לערך של כלל ישראל. חלק אחר מצביע אומנם באופן מגזרי, אבל נאמן לגוש הימין, רואה בליכוד שותף, ותומך בנתניהו כמנהיג הנבחר והראוי של המחנה הלאומי.
כעת נותר לקוות שגם אותו חלק בציבור הדתי־לאומי שמושפע עדיין מהתעמולה הארסית, יתפכח לא רק מבנט, אלא גם מהעוינות שהלה זרע נגד הליכוד ונתניהו. הכעס מנגד, שמציגים חלק מתומכי הליכוד, הוא תגובתי. מרגע שייפסקו ההתקפות ושנאת נתניהו ותומכיו, יחכו שם בעיקר ידיים מחבקות. לא תהיה זו אוטופיה, מפני שזו פוליטיקה. אבל כן תהיה זו יריית פתיחה טובה למרוץ חזרת הימין לשלטון.
