לפני שבועיים פגשתי את דניאלה וייס בשכונה שלי בירושלים. היא יצאה מריאיון בערוץ 7, שם דיברה על תוכנית עלייה לקרקע של תנועת נחלה, מיזם שהיא עמלה עליו חודשים ארוכים. מתוך המכונית המסיבית שלה, בשני טלפונים, ניהלה וייס את המבצע ביד רמה. המטרה, אם הבנתי נכון, היא לקבוע נקודות חדשות בשטח כדי לחבר אותן ליישובים קיימים וליצור רצף טריטוריאלי. מדיניות הממשלה היא לא להקים התנחלויות חדשות, אבל אפשר להרחיב את הקיימות על פי צורכי מחיה משתנים. תמיד אפשר יהיה לטעון שמדובר בהרחבה ולא בהתנחלות חדשה.
מה שניכר בדברים של וייס הוא הביטחון, ובעיקר האדנות. לא האדנות על ארץ ישראל ועל האדמות ביהודה ושומרון, האדנות על החוק. וייס יודעת שמבצע ההתנחלות החדש שיצא שלשום לדרך אינו חוקי. כך קבעה המדינה, ולכן הצבא והמשטרה קידמו את פניהם של אלפי המתנחלים שיצאו לדרך ב־70 אוטובוסים עם אוהלים ותרמילים. אבל וייס קבעה שההתנחלות הזו היא חוקית לגמרי, כי מדובר באדמות מדינה שנבחרו בקפדנות. באחד הראיונות העמידה וייס את עשרת הדיברות מעל החוק הקיים. גם זה טיעון שלא כל אחד יכול להתמודד איתו.
אמרתי לווייס שאני קצת מקנא בה. ליד הבית שלי בבית־הכרם יש מגרש ענקי, שטח ציבורי שלא שייך לאיש. הייתי שמח מאוד לבנות שם יחידות דיור בעבור הבנים שלי ולשלם רק את עלויות הבנייה, אם בכלל. למה לא? אני אקבע שהבנייה שלי חוקית, אוציא לעצמי רישיונות ואציג אותם מול פקחי העירייה, והם יסתובבו וילכו.
מפעל ההתנחלות ביו"ש בנוי על האמירה של שרון: "במקום שבו תהיו – שם יוקם יישוב". וזה מה שעושים היום וייס וחבריה
וייס חייכה. היא גם יודעת למה. לי אין שום סיכוי, אבל המבצע של תנועת נחלה יצליח בסופו של דבר. מפעל ההתנחלות הגדול ביהודה ושומרון בנוי מאז ומעולם על האמירה המפורסמת של אריאל שרון: "במקום שבו תהיו – שם יוקם יישוב". שרון שלח את המתנחלים לכל הר טרשים קירח ולכל גבעה, וזה מה שעושים היום דניאלה וייס וחבריה. שר הביטחון יכול לצאת מדעתו, השר לביטחון הפנים יכול לצייץ שמדובר בפעילות עבריינית. בסוף הם אולי יצליחו לבלום את השיירות ולפנות את האוהלים והציוד, אבל במדינה הזו למדנו שמאחזים הופכים בסוף לחוקיים, גם אחרי שנים. אם לא מאשרים אותם עכשיו, אז בדיעבד.
הטענות החוזרות ונשנות של המתנחלים הן שניסיון ההתנחלות החדש בא בתגובה לבנייה ערבית המונית ובלתי חוקית בשטחי C. זה נכון, אבל בפועל גנץ היה דווקא אחד מידידי המתנחלים. לאורך הקדנציה של ראש הממשלה בנט ושר הביטחון גנץ אושרו אלפי יחידות דיור בהתנחלויות, ומאחזים לא חוקיים חוברו לחשמל ועברו תהליך הכשרה בתגובה לבנייה הפלסטינית. יו"ר מועצת יש"ע היוצא, דוד אלחייני, הודה פעמים אחדות כי בימי הממשלה הנוכחית נבנו יותר בתים מאשר בתקופה המקבילה של בנימין נתניהו. דברים דומים שמעתי גם ממנהיגי התנחלות אחרים.
אם הבנתי נכון, האכזבה הגדולה של המתנחלים מגנץ היא על אביתר. המתנחלים פינו את המקום לפני שנה בלי מאבק, וגנץ הבטיח לפעול במהירות ולהכשיר את ההתנחלות אחרי שיבדוק את השטח, אבל לא עמד בדיבורו. אביתר היא התנחלות חדשה לכל דבר, ואילו הייתה מאושרת, ייתכן שהמראות מיום רביעי היו נחסכים מכולנו.
בפועל ראינו מאות מתנחלים מפירים את החוק, עימותים במחסומים ומאבקים משפטיים כמו בימי עמונה ומגרון. כוחות גדולים של צבא ומשטרה התגייסו לפנות את המתנחלים בִמקום לעסוק בפעולות חשובות ודחופות אחרות. אבל גם אם הצבא יצליח הפעם, המתנחלים ניצחו במערכה. צבי אלימלך שרבף, יו"ר תנועת נחלה, שחרר בגוש עציון פקודת מבצע: "הארץ הזו כולה שלנו, ג'נין שלנו, רמאללה שלנו, כל השטחים האלה שלנו. עם ישראל יתיישב בסוף בכל ארץ ישראל". אנחנו כנראה בדרך לשם, לרמאללה, ג'נין וקלקיליה, או במילים אחרות: בדרך הבטוחה להחריב את המדינה היהודית והפרויקט הציוני כאחד.
תליון אחד יותר מדי
ביום שני הגעתי לקריית־מלאכי, לאחד הכנסים שמתקיימים ברחבי הארץ לקראת הבחירות המקדימות בליכוד. ערב קודם לכן התרחשה תקרית התליון המפורסמת. בכנס אחר ביקשה המועמדת היידי מוזס לענוד תליון מוזהב עם דיוקנו של נתניהו על צווארו של שר התחבורה לשעבר ישראל כץ, סמל לנאמנותו למנהיג התנועה. כץ הסיר את השרשרת במהירות, אבל סירב להירגע גם כאשר הגיע למחרת לקריית־מלאכי. כץ תומך בנתניהו לאורך השנים, אבל סמלי שעבוד כאלה זרים גם בליכוד, תנועה שמכבדת את מנהיגיה בדרכים אחרות.
בקריית־מלאכי היו חסידי נתניהו נוספים ובהם דודי אמסלם, דוד ביטן, דני דנון, ליאור קצב ואחרים, אבל נדמה לי שסיפור התליון הכניס את האנשים למבוכה גדולה, גם את הביביסטים בחבורה. בימים האחרונים מתברר גם כי אחד מכוכבי הפריימריז הוא רמי בן־יהודה, ביביסט חסר מעצורים שמסית, מחרף ומגדף את יריביו בלי הרף. בעבר סיפרנו כאן כי בן־יהודה האשים את נפתלי בנט באחריות לרצח בני משפחת פוגל. אגב, נתניהו עצמו לא טרח מעולם להשתיק את בן־יהודה, שמעביר את מעלליו בשידורים חיים ברשת החברתית.
השבוע הייתי בסרט נפלא של הבמאית אורית פוקס־רותם, "סינמה סבאיא" שמו. דאנה איבגי, הכוכבת, מגיעה ללמד קולנוע קבוצה של נשים יהודיות וערביות ממוסדות ציבור שונים. האירוע התמים מתגלגל למחוזות לא צפויים. בסצנה מסוימת מתיישבת אחת השחקניות מול שחקנית אחרת, שמציגה את עצמה כבעלה. האישה לא מחזיקה מעמד, מאבדת את העשתונות ומתפרצת בזעם על "בעלה", שהכניע אותה כל השנים.
בליכוד עוד לא קם האיש שיעז לצאת נגד נתניהו ולומר לו את האמת. יולי אדלשטיין התחיל, אבל התקפל. נתניהו מחזיק את הליכוד בגרון, מונע ממנו את השלטון, מוביל את המדינה למערכות בחירות שעולות למשק מיליארדים רבים, אבל לא מספק פתרון אחר. האופי הבעייתי של נתניהו גרם לסכסוכים אישיים שבגללם הימין לא מקים ממשלה עם שותפיו, וספק אם יקים. ואם כל זה לא מספיק, נתניהו גורר את הליכוד למאבק מסוכן מול רשויות החוק רק משום שהתעקש לקחת לעצמו מתנות במאות אלפי שקלים, ובגללן הוא עומד למשפט.
תליון הנאמנות אולי הגדיש את הסאה וגרם לרתיעה גם אצל אנשי נתניהו. כולם חוששים לדבר בגלוי, אבל את הזעם הם פורקים בשיחות פרטיות. התחושה שלי היא שאם נתניהו לא ישיג בבחירות הללו את המנדט ה־61, הכול יתפרץ כמו אצל האישה ב"סינמה סבאיא".
