בשעה ש"שרשרת הנאמנות" לבנימין נתניהו תפסה את המרחב החדשותי והווירטואלי – אף שהייתה בסך הכול גחמה של אוהד נלהב – כְּתב הנאמנות של ח"כי סיעת העבודה ליו"רית שלהם נבלע בציוץ וחצי בקושי. "כולנו כסיעה, בצעד שלא נעשה מזה דורות במפלגת העבודה, תומכים במועמדותה של מרב מיכאלי ומקווים שחברות וחברי מפלגת העבודה יביעו אמון בפעם השנייה (וההיסטורית) במרב מיכאלי כיושבת־ראש מפלגת העבודה", כך נכתב באיגרת שנחתמה בידי שמונה חברים.ות ערב הבחירות המקדימות, והתאפיינה בכתיבה מיכאלית חשודה־משהו ("אנו קוראות וקוראים לכל אחד ואחת מחברי מפלגת העבודה לממש את זכותה הדמוקרטית ולהצביע"). אם התליון הנושא את דמותו של ביבי העלה ניחוחות עבודה זרה, האיגרת הזאת מעוררת חשש שתוך כדי ניסיון להשיב את מפלגת העבודה לימיה הגדולים, שכחו לעצור את כפתור ה־REWIND קצת לפני העידן הסטליניסטי.
אחיזה איתנה בשלטון דרשה מאז ומתמיד מעשה סמלי מופגן מצד התומכים – הצטלבות, כריעת ברך, הנפת דגלים וכרזות וכמובן הטבעת מטבעות; ללמדך שפולחן אישיות לא בהכרח מלמד על נאמנות עיוורת, לפעמים הוא פשוט אסטרטגיה ליצירת אווירה. ובמקרה של הליכוד, האסטרטגיה הזו מזיקה ומפספסת את הקרב האמיתי של המפלגה השואפת לחזור לשלטון.
ניצחונותיו המזהירים של נתניהו בעשור הקודם נבנו על מצע של אחוות רדופים. ככל ששנאו אותו יותר בשמאל, כך הוא התחזק בימין. כשהמחנה־המכונה־שלום האשים את נתניהו ברצח רבין, אנשי המחנה הלאומי ידעו שלמעשה הם אלו היושבים על ספסל הנאשמים. כשהאליטה התרבותית לעגה למנשקי הקמעות, בימין זיהו צלילי "צ'חצ'חים" בגרסת שנות האלפיים. כשקראו למצביעי מחל "עדר", גם האותיות הסמוכות מימין צופפו שורות ובנו חומת נגד. בשמאל לא ויתרו. תנועת V15 הייתה משוכנעת שיש לה סיסמה מנצחת: רק לא ביבי. חבורה שהשתכשכה במימי החשיבות העצמית סברה בטעות ששנאת נתניהו הנפוצה בסביבתה הקרובה היא אקסיומה כלל־ארצית מבוססת היטב. כשהיא טעונה בסלידה חסרת תקדים כמעט, יצאה התנועה הזו בקריאה להצביע לכל מפלגה קיימת, ובלבד שלא להכתיר את נתניהו פעם נוספת לראש ממשלת ישראל. התקציבים היו נדיבים, הפוזה הייתה א־פוליטית, אבל הימין ידע. הוא ידע שהניסיון להוריד את נתניהו אינו אלא רצון עז להוריד את המחנה כולו. שנאת נתניהו לא הייתה תלושה מהקשר, ולא באמת הייתה פרסונלית. היא הייתה שנאתם של לוחמים כלפי חומת העיר הבצורה שביקשו לכבוש. הימין הבין, לא ויתר, והצביע לנתניהו שוב.
ככל שהמאבק נגדו נעשה אישי יותר, גם התמיכה בו נעשתה כזו. "רק לא ביבי" הוליד את "רק ביבי"; תנועת ה"לֵך" יצרה את "לכו אתם". אלא שהמגננה ההיא נשחקה עד דק והולידה עייפות החומר. הרק־לא־ביביזם חלחל לשורות הימין לאט ובטוח, עד שחלק מהמחנה למד לדקלם את מסרי השמאל משכבר. יש מי מתוכו שפתאום מוחא כפיים ללפיד. חלק אחר מפטיר בעצבנות שאין לו למי להצביע; הוא מעדיף להתנער מכל המפלגות שלא מצליחות לבטא במדויק את עמדותיו, עוצם עיניים לסכנה בממשלת השמאל המכונה מרכז, ומפגין גועל מערכתי לנהנתנות הנתניהוז. כאילו אי שם בערבות שדה־בוקר ממתין לראשי הממשלה שלנו, החליפי והיוצא, צריף עם הקוץ'־מוץ' הידוע של פולה.
אכן, אין סיבה שהימין ישמור על נתניהו מאוחדת על חשבון ערכיו, אבל יש עוד פחות סיבות להרים ידיים ולתת לשמאל את השלטון בהליכה. בטח כשגורמים במפלגת ימינה מגדירים "ממשלת ימין על מלא" כאסון. אלא שהליכוד לא ממש מקל על הבוחרים מימין לחזור לחיקו. נתניהו ידע להתמודד היטב עם השנאה אליו משמאל ולמנף אותה לטובתו, אבל הוא טרם למד להתנהל מול הרק־לא־ביביזם מימין. כלי הנשק המסורתיים שלו כבר לא רלוונטיים למאבק הנוכחי, הם אפילו עושים את הפעולה ההפוכה. גם אם שרשרת הנאמנות היא לא יותר ממפגן מוגזם של אהדה ביוזמה פרטית, מאחוריה עומדת תפיסה איומה שמפספסת את הקרב הפנים־ימני, ועדיין עסוקה בהתבכיינות על השמאל. זו אסטרטגיה טובה מול אתגרי V15, לא מול לפידיזם 22'.
הקרב הנוכחי של הליכוד צריך להיות לשכנע את סביבתו הטבעית שהוא עדיין זוכר איזו אידאולוגיה הוא אמור להוביל. מותר לו לדבר על נזקי הממשלה החולפת לשיטתו, להזכיר את החיבור הלא טבעי והמניעים הפרסונליים כל כך שעמדו מאחוריה. אבל אם הוא מבקש לצאת מהפלונטר הפוליטי, הוא מוכרח לאמץ לעצמו תנועת התחדשות שעולה מתוך שנת האופוזיציה שעברה עליו. תנועה שפועלת לניקוי האבק מעל ערכים ישנים וטובים, להתעוררות מחודשת מפסק הזמן בספסלים הפחות מבוקשים במליאה, וכן, גם לחשבון נפש. שרשרת הנאמנות צריכה להכיל תליון עם מגן דוד קטן – לא כתגובת נגד לנזקי שרשרת הנאמנות, אלא לכתחילה. הוא ורק הוא יהיה המצפן שמוביל את הקריאה: קדימה, הסתער.
זה בידיים שלה
כל עוד אתם לא דורשים מטבעוני לקחת ביס מסטייק כדי לא לפגוע ברגשותיו של נשיא ארה"ב; כל עוד אתם לא מצפים ממסורתיים להצטרף לסעודת חזירים עם הביידן התורן, כי הרי הם ממילא מחללים שבת; כל עוד אתם לא אומרים להראל סקעת או לניצן הורוביץ לזייף זוגיות עם אישה לצורך מפגש ממלכתי; אם לא ביקשתם מאלי אבידר לבוא עם תפילין, מיאיר גולן ללבוש חולצת "כהנא צדק", ומח"כית פנינה לוותר על התמנו ולהישאר עם השטה; כל עוד אתם לא מצפים מאף אחד מאלה לבגוד בערכיו ובאורח חייו – צאו ליובל דיין מהנשמה. הבחורה התנהלה בצורה הכי אחראית ומכבדת שיש, עד כדי כך שהבית הלבן טרח להוציא הודעת הערכה על דבקותה האמונית. בקרוב אצלנו.
(הכותבת לוחצת ידיים לגברים מטעמי נימוס, ונמנעת מלשיר לאוזניהם מטעמי שלום הציבור).
לתגובות: orlygogo@gmail.com
