השבוע היה שבוע מיוחד: סיימתי סמסטר בהשלמת התואר שלי בתקשורת, שזנחתי לפני כעשור, וניגשתי לבחינה בקורס “תקשורת ודמוקרטיה – יריבים או שותפים“. לפני חצי שנה בערך אמא שלי ואני החליטה שעם כל הכבוד לקריירה שלי בתקשורת, אדם רציני צריך תואר. מבחינתה אני איכשהו אדם רציני, ולכן הגיע הזמן שאשלים את התואר ואהפוך לאקדמאי מן המניין. האמת, אני שמח שהיא לחצה עליי. בכל זאת, לסחבק יש 97 נקודות אקדמיות ששכבו בפינה במשך עשור, כמו עוברים מוקפאים של ידע. למה שלא אשלים עוד כמה נקודות כדי שד“ר זמרי תפסיק להתנשא בבית כאילו היא האקדמאית היחידה. נכון שהיא דוקטור, ובמקצוע מדעי ולא בתקשורת, ושתואר בתקשורת לא בדיוק זהה לפיתוח תרופות לאלצהיימר ולמחלות מזעזעות נוספות. אבל יאללה, אקדמאי זה אקדמאי, אז תרגיעי.
עבר עשור מאז הפעם האחרונה שניגשתי למבחן כלשהו, וגיליתי שאומנם התבגרתי בעשור, אבל שום דבר לא השתנה. שוב אתה מבטיח לעצמך להתחיל ללמוד שבועיים לפני המבחן, כדי לא להיתקע עם כל החומר לסוף; שוב אתה יושב שבועיים לפני המבחן, לומד ארבע דקות, ואז אומר לעצמך שזה סתם מטומטם להתחיל ללמוד שבועיים לפני, ושהבחינה היא עם חומר פתוח, ושיצא פרק חדש של “מנאייכ“ אז תלמד אחר כך. שוב שלושה ימים לפני המבחן אתה מחליט שאולי בכל זאת הגיע הזמן להעיף מבט על החומר, וקורא בבת אחת סיכום בן שלושים עמודים. תמיד הערכתי את אנשי הסיכומים, מלאכים בדמות אדם, אנשים שכל כולם נתינה ורעות, שעושים עבודת קודש וחוסכים מהמון אנשים אחרים שעות של שעמום וטרחה וכאבים בידיים.
אחרי פעם אחת שקראתי את החומר הרגשתי סבבה, אבל אני לא עצלן אז קראתי שוב את שלושת העמודים הראשונים מתוך השלושים והרגשתי בקיא ממש, או כמאמר הגדעון סער, תביאו את המבחן. אני מוכן.
שליפים מעודדים
זה הזמן להודות לסיני שאכל עטלף במעבדה שבה הנדסו גנטית נגיף שיצרו ביל גייטס ופייזר, והביא לנו את הקורונה ששינתה לחלוטין את עולם המבחנים. פעם מבחן היה גוזל ממני חצי יום בחיפוש חניה סביב איזה בית ספר אקראי בתל־אביב, אבל עכשיו הבחינות הן מהבית. או במקרה שלי, מהרדיו. סיימתי את השידור ב־12, הבחינה הייתה באחת – אז היה לי מספיק זמן להכין את עמדת הבחינה שלי כך שתהיה מותאמת במיוחד לצרכיי.
קודם כול חיברתי את המחשב ופתחתי קובצי וורד של כל הסיכומים שלי, ולאחר מכן ירדתי למכולת וקניתי כמה דברים קטנים שיעזרו לי לשמור על אנרגיה במהלך שלוש שעות המבחן. אני חולה על זה שבחינה היא תירוץ להתחזר. אני לא יכול להרשות לעצמי שבאמצע הבחינה תהיה לי ירידת סוכר, אז קניתי חפיסת שוקולד, קליק, דוריטוס, במבה, שתי פחיות שתייה קרה, שזיפים, שלושה ופלים, קצת גרעינים שחורים, מנטוס וחצי אבטיח. סתם הגזמתי עם החצי אבטיח. המלונים נראו טוב יותר.
שתי דקות לפני תחילת הבחינה, אחרי שתי במבות, קליק ושזיף, החומר כבר היה פתוח מולי. נזכרתי בימיי בתיכון, כשאיכותו של תלמיד נמדדה ביכולת שלו להדפיס את השליף הקטן ביותר שמכיל את כמות החומר הגדולה ביותר. אני מעולם לא העתקתי במבחן, לא כי אני קדוש אלא כי אני פחדן. איתי בתיכון למדו כמה מבכירי המעתיקנים במחוז העמקים, אנשים שפיתחו שליפים שלא היו מביישים אנשים שיכולים לכתוב פסוקים מהתנ“ך על גרגר אורז.
לא אשכח לעולם את היום שבו חברי הטוב גבי, אלוף הארץ בכתיבה בפונט בגודל 2, נתפס עם שליף מושקע, ורגע לפני שהבוחן תפס אהשכלה גבותו הוא זרק על הרצפה עשרות שליפים שהכין בעוד מועד שעל כולם מודפסים משפטי עידוד עצמי עבשים. כשהבוחן החשדן אסף שני פתקים מהרצפה וראה שכתוב עליהם “אין דבר העומד בפני הרצון“ ו“מאחורי כל בחינה שהתכוננת לה מחכה הצלחה שאתה מוכן אליה“, הוא חזר מאוכזב לכיסאו כמו נמר שחוזר לאשתו בלי זברה.
המיעוט המתאפק
באחת אפס אפס הורדתי את קובץ הבחינה. אחרי רבע שעה כבר ירדתי שוב לסופר. השוקולד והסוכר עוררו בי חשק למשהו מלוח. אז קניתי כמה בורקס קשקבל קטנים, שיעזרו לי לענות על השאלה על חוסר הייצוג הציבורי של ערביי ישראל, כי הרי ידוע שקשקבל, כבורקס שהוא מיעוט בעצמו, מסייע בזיהוי בעיות של מיעוטים אחרים.
האמת, זה היה קורס מעניין שעוסק ביחסי תקשורת ודמוקרטיה, נושאים שאנחנו מתווכחים ודנים בהם יום־יום: שידור ציבורי, בעלות על אמצעי התקשורת, ייצוג מיעוטים ועוד. חפרתי קצת בתשובה על השידור הציבורי והאם הוא מסייע בחיזוק הדמוקרטיה, והתאפקתי לא לציין שאין דמוקרטי יותר מלתת לאשתו של שר המשפטים להגיש חדשות בשידור הציבורי.
בכלל, התאפקתי לא מעט במהלך הקורס. סטודנטים מתמודדים עם המון דעות לא בדיוק אקדמיות. בקורס אחד הולעטתי באינספור מאמרים נוראיים עם תפיסות מיושנות, ואלמלא מרצה ממש חביבה ופלורליסטית הייתי קופץ מגג ספריית בית אריאלה. באמת ריחמתי על מי שצריך עכשיו להתחיל תואר מההתחלה. אני עוד זוכר את הוויכוח שלי עם המרצה בקורס “ג‘נוסייד“ על השאלה האם ישראל משמידה את העם הפלסטיני.
אחרי שעתיים ארבעים וחמש ו־7,000 קלוריות סיימתי. מעולם לא יצאתי ממבחן שבע כל כך, עם תחושה של רצון להקיא שלא ברור אם היא מגיעה מהשילוב בין קליק לשזיפים או מהתשובות שנאלצתי לכתוב. הציון יגיע בעוד שבועיים בערך, אני מבטיח לעדכן. עוד שני קורסים וסחבק מוסיף לעצמו תואר וארבעה קילו. יאללה, זזתי להצדיק את השידור הציבורי.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
