“אמא“, נכנסה יום אחד נעמי הביתה כשעיניה רושפות, גבותיה מכווצות ומבטה מכוון אליי, כאילו היא עומדת להפגיז אותי בסקאד סורי. “יש קיר באולפנה“, היא המשיכה בתקיפות דרמטית במיוחד. “כתוב עליו בגדול: ‘נשות האומה‘. מוצגות בו מלא נשים גדולות כאלה ומכובדות, ובאמצע הקיר יש תמונה שלך!“
היא ירתה, התיישבה, ושילבה ידיים בהפגנתיות. בקושי רב בלעתי את הצחוק שהתגנב במעלה הגרון. “באמת?“, שאלתי בפליאה, “כאלה פדיחות“. ניסיתי להראות טיפת הזדהות.
“אמא“, פנתה אליי רננה ביום אחר, עיניה משתדלות להימנע עד כמה שאפשר מלפגוש את עיניי. “מה“, אמרתי, בטוחה שנושא הפנייה יהיה צורך בכסף או הקפצה לאנשהו. “אממ… יש לי חברה ש, אה… נו…“ קולה הולך ונחלש לכדי אנחה שקטה, “ביקשה שתאשרי אותה באינסטגרם“.
היא ברחה לפני שאספיק להגיב. שוב הרגשתי את הצחוק עולה במעלה הגרון והתאמצתי למנוע ממנו לצאת החוצה, ללא הצלחה.
האמת שקצת הבנתי אותן. כל בנות גילן בקושי מוכנות להודות בכך שיש להן אמא, ומתעלפות ממבוכה מכל מה שההורים שלהן עושים. אבל האמא של הבנות שלי תלויה בגאווה מפדחת במיוחד על הקיר בבית הספר, ונחשבת לדמות לעקוב אחריה ברשתות החברתיות.
בשלב כלשהו הן התחילו לחקות את האנשים שנפגשים איתי. "סליחה", לחשה לי נעמי ברגע מצחיק במיוחד, "אפשר להצטלם איתך?". "את יעל שבח?", עצרה אותי רננה באמצע הדרך, "את יכולה לברך אותי?"
תראו, לא קל להיות אמא למתבגרות. ואם לרדת קצת יותר לעומק, להיות אמא זה לא פשוט. אבל לשם שינוי, ואף שזה לא המצב הרגיל שלי, אני רוצה להניח את עצמי בצד לרגע ולהתמקד דווקא בילדים שלי, כדי שתבינו מה זה אומר להיות הם.
בגדול, אני אדם שמודע לעצמו מאוד, וברור לי שאני ככל הנראה לא האדם השקט ביותר בעולם. בהרבה מצבים בחיי גיליתי שאני קולנית מדי וחסרת עדינות יחסית לסביבתי. זה פוגש אותי לא מעט – בבית קפה שבו אני קוראת בטעות למלצר קצת יותר מדי בקול, או בתור לגלגל הענק בלונה פארק שבו קראתי לאחד הילדים שנשרך מאחור, או אפילו סתם במילים חסרות טקט שנפלטות ממני בלי מחשבה. כבר למדתי להשלים עם זה ואפילו לצחוק על זה ביני לבין עצמי ועם חבריי הקרובים. זו המציאות. איכשהו הקלאס הצרפתי שהייתי אמורה להיוולד איתו דהה והתאדה עם הזמן.
כל זה היה טוב ויפה ואפילו נסבל, כשילדיי היו קטנים ולא חטפו נזקים מאמא עם הפרעת טקט חמורה. אבל ילדים גדלים בסופו של דבר, והנה לצערם הגדול הם התחילו לשים לב (בעיקר הן) שמשהו עם אמא שלהם לא לגמרי מתכתב עם התואר “אמא“ המביך ממילא.
העונש יגיע
ביום ירושלים לקחתי את ילדיי ליום כיף בעיר. הסתובבנו ברחובות, טיילנו בסמטאות, וראינו לא מעט אנשים שגם הם כמונו הגיעו לחגוג עם ירושלים. החוויה הייתה יכולה לעבור בשלום, אילו לא היו נתקלות בנו מדי פעם קבוצות או בנות אולפנה מתוקות, שזיהו אותי וביקשו סלפי. היו גם מי שעצרו אותי ואת ילדיי, ביקשו חיבוק, אמרו כמה מילים ובגדול שימחו וריגשו אותי עד מאוד.
אבל רגע, אמרנו שאני לא העיקר. אותי זה אולי שימח, אבל הבנות שלי חוו קשת רגשות אחרת לגמרי מאשר שמחה והתרגשות. “וואי אמא“, שמעתי אותן לוחשות אחרי מפגש עם עוקב צעיר ומתרגש שלא הפסיק לספר כמה חיזקתי אותו בטורי האחרון. עיניהן התגלגלו. “איזו פדיחההההה“, שפתיהן מלמלו כשילדה בת גילן חיבקה אותי ליד חנות הגלידה שישבנו בה. “אמא דייייי“, זה המשיך כשהן ראו אותי מתארגנת לתמונה קבוצתית עם חבורת תיירים מהגיל השלישי.
בשלב כלשהו, כדי להעביר לי את תחושת המבוכה הגדולה שהן חוות, הן התחילו לחקות את הרגעים האלה. “סליחה“, לחשה לי נעמי ברגע מצחיק במיוחד, “אפשר להצטלם איתך?“. “את יעל שבח?“, עצרה אותי רננה במפתיע באמצע הדרך, “את יכולה לברך אותי?“
הן כמובן מספרות לכולן ובעיקר לי עד כמה הן אומללות ומסכנות עם האמא הזאת שלהן, אבל אל תמהרו לרחם. אומנם מדובר במקרה אמהוּת חריג ולא בחירי, אבל בשעת הצורך הן יודעות להשתמש בי היטב לתועלתן האישית.
לפני כמה שבועות הן התנדבו למען גיוס ההמונים של תנועת נחלה, וגילו במהרה שמילת הקסם לתרומות היא “הבת של יעל שבח“. יש לי חשד קל שהן אפילו פיתו כמה מחברותיהן לומר שהן “הבת של יעל שבח“ כדי שגם הן יצליחו במשימת הגיוס. כמו כן, לא פעם הן ידעו לנצל את מעמדי הסלבי כדי להשיג טלפונים או מיילים של מפורסמים.
אז כן, אני יודעת שבכתיבת שורות אלו הסתבכתי כהוגן ומעמדי כאמא שוב יקבל מבחינתן ציון נמוך עם הערת “אמא, תפסיקי, את לא בת שתים עשרה“. אולי אני אספוג עונש כגון איסור להסתובב איתן ברחוב או חוסר היענות מצידן לשמור על הקטנים בזמן שאני יוצאת. אבל בסך הכול רציתי, קבל עם וקוראים, לומר לכן, בנות שלי: אמא אוהבת אתכן לגמרי.
