ח"כ איתן כבל פרסם לאחרונה מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "חבריי לתנועת העבודה, הגיע הזמן להתפכח", ומיד הותקף על-ידי "חבריו" מן השמאל, כאילו חטא וחבר אל – שומו שמיים – הימין ונתניהו. עיון חוזר במאמר מצביע על כך שהאיש לא התפכח, לא חזר בו מהזיות דת "השלום" האוסלואידיות ומהרעיון לשנע יהודים כאילו היו חיות לתוך מכלאות, "גושים" בשפתו. האיש גם לא הפנים שמעבר ל"קו הירוק" חיים כ-800,000 יהודים, ולא רק כ-400,000, וכי השמאל ומשנתו החמיצו את הרכבת ונותרו חולמים בתחנת אוסלו.
אילו היה האיש מתפכח באמת היה עליו להתחיל בהתנצלות:
- התנצלות על שקר "השלום" ששווק להמונים בעטיפה נוצצת, ובאמצעות תקשורת חד-צדדית ומגויסת שנועדה לטמטם את ההמונים, כאילו היה מדובר בשלום המיוחל;
- התנצלות על סלילת דרכו של גדול רוצחי היהודים מאז היטלר אל הבית הלבן;
- התנצלות על הכוונה לייבש ולגרש רבבות יהודים אם לא למעלה מזה מבתיהם בארצם (מעשה שבוצע חלקית על-ידי האתרוג, ה-די-9 של השמאל);
- התנצלות על למעלה מ-1,500 קורבנות "שלום" יהודים ועוד אלפי קורבנות "שלום" ערבים במהלכה של מלחמת אוסלו העקובה מדם, הארוכה במלחמות ישראל.
אבל האיש לא התנצל ולא התפכח. מה שהטריד אותו היה כישלונה החוזר של מפלגתו בבחירות ובסקרים, והעובדה שהיא מנותקת מן המציאות הקשה שאליה היא עצמה הובילה בדרכי מרמה. מה שהעסיק אותו היה הניכור שמרגיש כלפיה הציבור שלמד על בשרו שדרכה אינה דרך המלך אלא מצעד האיוולת. מה שחשוב לו הוא החזרת הציבור למפלגה במקום החזרת המפלגה לקרקע המציאות.
כל עוד שיקולים אלקטורליים שגויים ימשיכו להנחות את השמאל המשיחי הוא ימשיך להתכווץ ולהחליף את מנהיגיו בתדירות הולכת וגוברת. אפילו יצחק רבין נחשד על-ידי "חבריו" שהוא כופר בעיקר – דת "השלום" – ומתחיל להתפכח ממשוגות אוסלו. הוא לא הספיק לממש את התפכחותו, והפך בעצמו לקרבן "השלום". מי שעלה לשלטון במקומו בעקבות הרצח היה מנהיג אחר של השמאל, ואחריו הגיעו לראשות המפלגה בזה אחר זה אנשים שונים שצללו זה מכבר אל תהום הנשייה, ואין איש יודע למנותם. הם לא השכילו להפנים שקודם לשיקום בקלפי יש להתפכח באמת מתרבות השקר, ולהתנצל!
היחיד שהראה סימני התנצלות – רק מן השפה ולחוץ – היה אהוד ברק, אבל הוא לא התנצל על מצעד האיוולת שבו המשיך בדרך הרפתקנית ובלתי אחראית, אלא על יחסה המתנשא של מפלגתו לבני עדות המזרח, יחס הפוגע במפלגה עד עצם היום הזה על אף שהיו בין מנהיגיה גם בני עדות אלה. חוסר התנצלות, או התנצלות לא כנה, הם בעוכריה של המפלגה המתנשאת, שאפילו "יש לפיד" מקדימה אותה.
"פתרון" שתי המדינות – עובר שנולד מת – ראוי שיעבור מן העולם. ראש הממשלה נתניהו נאלץ לתמוך בו כדי לצלוח את שמונה שנות העוינות של הנשיא ברק חוסיין אובמה, אבל אין כל הצדקה להמשיך את מצעד האיוולת. בעיניהם העצומות של כבל ומרעיו "נתניהו לא עשה דבר" ועל כן "נכשל". עם כל חסרונותיו ושגיאותיו, ראש הממשלה נתניהו מנווט בלי "לעשות", בלי להיכנס לכל המהמורות שאליהן נכנסו קודמיו במשך שנות דור: רבין ופרס עם תרמית "השלום" המשיחי; ברק וחוסר תפקודו במלחמת אוסלו; שרון והגירוש הגזעני; אולמרט שהתיימר להוסיף חטא על פשע ולבצע "התכנסות" נוסח כבל.
המושג "קונספציה" טבוע בנו לשלילה מאז מלחמת יום הכיפורים. ה"קונספציה" של אוסלו ושל "פתרון" שתי המדינות מונעים ממפלגת העבודה להתפכח באמת. ה"קונספציה" כאילו החלופה ל"פתרון" שתי המדינות היא בהכרח מדינה דו-לאומית אף היא שגויה ושקרית. מדינה פלסטינית ושלום הם דבר והיפוכו. שאלו את התאומים עבאס/חמאס. התפכחות אמיתית מחייבת להשתחרר מן התפישות שאבד עליהן הכלח ולהבין שפתרון – אם קיים בכלל – אינו יכול להימצא בתחומי ארץ ישראל המערבית, חמישית בלבד מארץ ישראל השלמה וההיסטורית, התנ"כית והמנדטורית.
